סא"ל מיל. אברהם זהר, המכון לחקר מלחמות ישראל    

ספרו של האלוף ישראל טל (טליק) על מלחמת יום הכיפורים

בפילוסופיה של ההיסטוריה , מצוי מושג הקרוי " צייטגייסט " Zaitgeist ובעברית "רוח הזמן/ האירוע",  שהינו מכלול  של רעיונות ודעות המאפיינים אירועים היסטוריים בזמן התהוותם. דומה הדבר למאמר חז"ל :" כל שראתה שפחה על הים [ בקריעת ים סוף ], לא ראה בן בוזי  [ הנביא, ההיסטוריון ] בחלומו".

מלחמת יום הכיפורים  לא נחקרה, בשל הוראת מוטה גור, להפסיק עיסוק בה, בטיעון שזה פוגע בשיקום הצבא שלאחר מלחמת יום הכיפורים הקשה. לעומת מלחמת ששת הימים, בה נחקרו כל רמות הניהול של המלחמה, לרבות הפיקוד העליון, הפיקה מחלקת היסטוריה ספר עב כרס על הפיקוד העליון ותו לא.

טליק, סגן הרמטכ"ל במלחמה , נכח  בתוקף תפקידו במעמדים דרמטיים של המלחמה אך כמצביא בעל ידע והבנה אופרטיבית  וכפילוסוף של תורת המלחמה, היו לו הכלים והיידע התיאורטי והמעשי, הן בזמן המלחמה והן בכתיבת הספר, שנתנו לו להבין את המהלכים, טוב יותר מכל חוקר, שלא ליווה את הפיקוד העליון,  ושניסה לתאר את הסיטואציות בזמן אמת, על פי הקלטות, עדויות ודומיהם. מכאן חשיבותו של הספר להבנת ה"צייטגייסט" של מהלכי המלחמה  והאווירה הטעונה שליוותה אותה.

כפילוסוף מלחמה משלב טליק בספר דיון בכמה וכמה סוגיות בתורת המלחמה: יחסי צבא – מדינה, הרתעה -התרעה - הפתעה, מרכזי כובד משתנים, שינוי תכוף של מטרות מלחמה וצורך בהפסקות אש , תמונת ניצחון.

קדם לספר, ספר אחר של טליק, שיצא לאור בשנת  1996  : "בטחון לאומי – מעטים מול רבים". שני מורי הלכה, הפילוסוף פרופ' זאב שטרנהל והסופר עמוס עוז, חבריו באוניברסיטה העברית בירושלים ללימוד פילוסופיה של טליק , שגם היו, כמו כותב מאמר זה, במפקדתו של טליק במלחמת ששת הימים, כתבו על שני ספריו של טליק.

עמוס עוז כתב שטליק בספרו הראשון, פרש ראייה פילוסופית של הזיקה בין בטחון, מוסר ושלום וציטט את טליק שכתב כי "אמנות המלחמה אינה מדע, אלא היא אמנות המידה הנכונה".  זאב שטרנהל  כתב כי ספרו של טליק , הינו ספר של הגות ומחשבה, על המלחמה הקשה של מלחמת יום הכיפורים מנקודת המבט של הפיקוד העליון. מאמרו פורסם ב"הארץ", סמוך למותו של זאב שטרנהל.

יאיר טל, בנו של טליק, הוא שהביא את רשומותיו של אביו לעיוננו. עמדה לו במלאכתו גם ניסיונו כמפקד שריון במלחמה וגם בוודאי שיחות על המלחמה עם טליק.

למען הגילוי הנאות, עלי לציין כי הייתי עד בתפקידי כהיסטוריון , לניהול המלחמה ע"י דדו וטליק, במטכ"ל ובזירות הלחימה.

כמו כן, היסטוריון אקדמאי, נזהר בשימוש בתיאור מלחמות וקרבות, ע"י מפקדים ומצביאים, ובורר מהם עובדות והסברים שלא מושפעים מעמדה סובייקטיבית של מפקד המתאר אותם. ספרו של טליק, כמו מצביאים אחרים בהיסטוריה של המלחמות, לא נקי  מהצגות אירועים  על פי השקפתו , אך גם כך הוא מהווה תעודה היסטורית ותורתית מדהימה, שכן אין הוא נמנע מהצגת האירועים מנקודת הראות של שותפיו לניהול המלחמה ואף אלה שנוגדים את הצגת האירועים מנקודת ראותו.

ספרו של טל מגולל את ניהול המלחמה ע"י המטכ"ל וממשלת ישראל. הוא מביא את דעתו על המהלכים, אך גם מתאר את נקודת המבט של  חבריו למטכ"ל.

טליק, כמוהו כבר- לב ודדו,  עמד מאחורי בניית צבא יבשה שבמרכזו הטנקים . במלחמה הופעלו כ – 6000 טנקים, מהם 2000 ישראליים , עוצמה הגדולה ביותר במערכה אחת מאז מלחמת העולם השנייה.

בצד השתתפותו של טליק בהעצמת צה"ל לקראת מלחמה אפשרית, הוא טען בדיונים על המלחמה ומטרותיה, כי מלחמה אינה רצויה ויש לפעול למניעתה, ע"י  הרתעה ואמצעים מדיניים.

טליק  טען שוב,  בדיון במאי 73, שמלחמה אינה נחוצה לישראל. מטרת המלחמה של ישראל היא לכן, לדעתו, מניעת מלחמה ע"י פעולה מדינית או ע"י הרתעה צבאית ומניעת הידרדרות, ולא ע"י מתקפת מנע.

 אמונתו על כפיפות המעשה הצבאי לתכלית המדינית, מופיעה באמירתו : " כל דבר בחיים נגזר מדבר הגדול ממנו, השיקול הטקטי מהשיקול האופרטיבי; השיקול האופרטיבי מהשיקול האסטרטגי; השיקול האסטרטגי מהשיקול האסטרטגי-רבתי, וכל אלה מהתכלית המדינית ומתכלית החיים ".

טליק קובע בספרו כי לפני המלחמה הייתה נקודת ארכימדס אחת ויחידה והיא ההרתעה הצבאית. בבניית הצבא  לאחר מלחמת ששת הימים נקבע כי העוצבה המשוריינת שבמרכזה טנקים וגורמים מסייעים לטנקים, היו מרכז לחימת היבשה. לבד מהטנקים, היה חיל האוויר מעין "תעודת ביטוח" למקרה של כניסה לא רצויה למלחמה. דדו הגדיר את חיל האוויר כזרוע בה הושקע מחצית התקציב של צה"ל וציפה כדבריו שחיל האוויר יחזיר את ההשקעה בו בעת מלחמה .לפחות לגבי תרומת חיל האוויר בפועל, בעיקר ביממה הראשונה, במלחמת יום הכיפורים, יש לטליק ביקורת קשה מאד. ביקורת קשה יש לו גם לאסטרטגיה של הגנה קשוחה ללא עומק בסיני.

טליק מודה כי העריך כמו כלל פיקוד צה"ל, שמצב של סטטוס קוו יימשך, בגלל עצמת צה"ל ומתוך כך, בשנת 1972, שלא תהיה מלחמה בזמן הקרוב.

הכישלון בכניסה למלחמה, לדעתו של טליק, היה בשל  התנהלות שגויה ולקיחת סיכון יתר. בשל כך, כתב,  לא גויסו כוחות נגד  האיום. זה החטא הקדמון, כתב, כל  צרות מלחמת יום הכיפורים החלו מכאן.

ב – 30 בספטמבר הודיע ראש אמ"נ, כי אין לו יותר מרווח התרעה. למרות זאת, החזיק לפחות עד בוקר ה- 6 באוקטובר באמונתו ש"אין סבירות למלחמה".

אין טליק מסיר את האחריות למשגה מעצמו ואי פנייתו לדרג המדיני, למרות שהיה מודע לסכנה, ב-30 ספטמבר  1973 , אינה פוטרת אותו מחרטה ומייסורי מצפון, כך כתב בספרו.

טליק מתייחס  למצב הקשה של אי מתן התרעה, על אי כניסה לכוננות ועל תרומת כל המשגים לאובדן שיווי המשקל האסטרטגי, כפי שאכן קרה ביממות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים. האחריות לאי מתן התרעה לדעתו הינה אמנם של המודיעין, אך הממשלה  היא האחראית, לדעתו של טליק, על הערכת המצב הלאומית. אסור לה, כותב טליק,  לקחת סיכון כלשהו לקיום המדינה כנגד סיכון צבאי לאלתר, אפילו לא סיכון של פרומיל אחד.

טליק כותב בספרו כי ב- 6 באוקטובר, עד לאישור הממשלה על גיוס מילואים, בוזבזו 9 שעות יקרות. ראש המוסד קיבל את האישור הסופי שהמלחמה תפרוץ, בסביבות חצות לילה, אך הידיעה לראש לשכתו, פרדי עיני, הועברה רק בשעה 02.40. לראש הממשלה, לדיין ולרמטכ"ל הועברה הידיעה רק בשעה 04.00. דיין שעדיין חשב שמלחמה לא תפרוץ , אישר לדדו לגייס שתי אוגדות , רק בשעה 06.50, אך נוכח דרישתו של דדו לגיוס מלא, ביטל את  גיוס שתי האוגדות, עד להחלטת ראש הממשלה. צמרת הממשלה אישרה את הגיוס המלא רק בשעה 09.20.

טליק תומך בהחלטה של הממשלה בצהרי ה- 6 אוקטובר שלא לבצע מתקפת מנע על שדות התעופה הסוריים. אך ובדיעבד, הוא לא ידע כי אם הייתה מתבצעת, הייתה משמידה את עיקר חיל האוויר הסורי. כך כתב לאחר שנים מפקד חיל האוויר הסורי.

אי הידיעה על החלטתו של סאדאת מראש להגביל את תנועת הצבא המצרי , מעבר לכ – 10 ק"מ, ואי ידיעה על חוסר יכולת הצבא הסורי להגיע ליעדיו ביום הראשון, יצרו במטכ"ל תמונת מצב קשה כמתואר בספרו של טליק והשפיעו על החלטות הרמטכ"ל ביממה הראשונה, מתוך הערכה של חשש כבד לנפילת הגולן ובמקביל חשש מהמשך מתקפה מצרית לתוך סיני.

בימים אלה הכבידו על הפיקוד העליון, גם כשלים והפרות משמעת בשתי הזירות, בהם המתקפה הכושלת ב- 8 אוקטובר בסיני וכן ביצוע חלקי בלבד של הפצצות ה"קלע" האוויריות בשתי הזירות מחוץ לתחום האמ"ט, שאם היו מבוצעות כמתוכנן, יכלו לפגוע קשות בטורי שריון ערביים , בצירים העיקריים בתעלה ובגולן.  כך גם בפעילות חיל האוויר שתקף ב –  7 אוקטובר סוללות טק"א סוריות, לא פגע בהן ואיבד מטוסים. זאת למרות בטחונו שיצליח , שלא היה לו בסיס, של בני פלד,  ביכולתו לפגוע בהן.  חוסר הידע על תכניות המצרים והסורים, או אי הבנת אמ"נ שקיבל מידע עליהם ב" זמן אמת" [ real time ], הביאו לטלטול מיותר וגורלי של חיל האוויר מזירה לזירה באותו יום.

טליק מציג את כשלי ה- 8 באוקטובר. דדו הגדיר בחצות ליל 7 – 8 אוקטובר את המצב עד אז כקרב הגנה לא נעים, כדי ירידה לשפל, אך העריך כי שלוש התקפות נגד בגולן ובסיני יביאו לנקודת מפנה.  בפועל בסיני, תקפו פעמיים בשעות הבוקר והצהרים רק 18 טנקים כל פעם של אוגדה 162 לעבר התעלה ללא הצלחה. לעומת כישלון בסיני התנהלה מתקפת הנגד בגולן בהצלחה.

טליק מתאר את ה – 9 באוקטובר כ"יום השחור" של המלחמה, כמלחמה על הקיום. הוא מבין כמו כולם במטכ"ל כי המלחמה קשה מעבר למה שנצפה וצה"ל  הגיע למצב של היותו ללא שיווי משקל אסטרטגי. המילים שהשתמש בהם בספרו היו: "סיוט..נורא.. השפל העמוק ביותר שחוויתי בקשר לביטחון ישראל". גולדה שקלה טיסה לניקסון. אושרה הפצצת דמשק. הספקת הנשק מארה"ב הייתה איטית. חיל האוויר כוחו פוחת. על פי מקורות זרים, הכינה ישראל את הנשק הגרעיני.

בפועל, על פי מידע מאוחר על האויב מספרי מפקדים ערביים , לאחר שנים, בניגוד לתחושה הקשה במטכ"ל, החל אותו יום דווקא מפנה לטובה במלחמה. הצבא הסורי ניסה לבצע מתקפה אחרונה בתנאי נחיתות מול פיקוד הצפון שלא הצליחה ועד למחרת  נסוג אל מעבר לקו הגבול  הסגול. החלטת סאדאת שלא לתקוף לתוך מרכז סיני לא שונתה. ה" רכבת האווירית" האמריקאית, שצה"ל חשש שלא תצא לפועל,  החלה לפעול למחרת.

בדיונים לאורך המלחמה היה שיתוף פעולה מיטיבי בין דדו לטליק. הם השלימו זה את זה. ויכוחים בדיונים היו  גם היו, מטבע ניהול המלחמה שהחלה בשיבוש מערכות. בפעם היחידה בו לא היו דדו וטליק נוכחים ב"בור", ב – 8 באוקטובר, היו שיבושים קשים גם בשל ניהול המצפ"ע אותו יום ע"י אלוף רחבעם זאבי.

יתרון ה"קווים הפנימיים " היה אך חלקי במלחמת יום הכיפורים, בשל ריחוק הזירות . כך, בהמשך המלחמה היה על הרמטכ"ל להחליט על מרכז הכובד הרצוי, בו יתמקד צה"ל בפעולות שיכולות להביא למצב של הפסקת אש באחת או בשתי הזירות.

טליק צידד בהחלטת דדו , בבוקר ה- 7 אוקטובר, בהיעדר דיין ב"בור", להעביר את אוגדת העתודה המטכ"לית לגולן, אך חלק בהמשך כמה פעמים על החלטות הרמטכ"ל באשר ליצירת מרכזי הכובד.

טליק הביע התנגדות לתקיפה לתוך סוריה ב – 11 אוקטובר, שתגרום לדעתו גם להתערבות הצבא הירדני והציע להעביר את מרכז הכובד לסיני, שם לדעתו ייסוג השריון הישראלי במרחב מוגבל באחת מגזרות המגננה מול המצרים, יפתה את הצבא המצרי לצאת מהתחום המוגן ע"י ה-טק"א וישמיד טנקים מצריים רבים.

דיון כבד לא פחות ואף יותר, היה ב -12 אוקטובר בסוגיה של צליחה בזירת התעלה, או לא. הן דדו והן טליק, לא נלהבו מצליחה והעדיפו לחכות למתקפה מצרית, שתרוקן את הגדה המערבית מטנקים מצריים וגם תיווסף לכך השמדת טנקים מצריים שינסו להתקדם מזרחה, דבר שאכן קרה ב – 14 אוקטובר. כדבריו של דדו: " הם יתקפו, ישברו את הראש ואנו נעבור לצד השני של התעלה " .  בספרו מגלה טליק, או אפילו מאשים את בני פלד בהציגו מצב לא נכון של הגעת חיל האוויר ל"קו האדום ", שלא יאפשר לתת סיוע למהלך התקפי מעבר ל – 24 שעות , זאת על מנת להביא לצליחה או להפסקת אש עד ל – 14 אוקטובר.

כפילוסוף מלחמה, שם טליק דגש על שני מרכיבים שדרכם הוא מאפיין את ה –" ups and downs"  בלשונו של דדו, במלחמה: שינוי תכוף של מטרות המלחמה ויזמות להפסקות האש במהלכה, ואלה כרוכים זה בזה.

מטרת המלחמה לפני המלחמה הייתה שלילית: מניעת מלחמה.  אם תפרוץ,  מטרת המלחמה תהיה מניעת כל הישג מהאויב, להנחיל לו מפלה צבאית, להשמיד לו כוחות ולזכות ביתרונות צבאיים, הן ביחסי כוחות והן בקווי הפסקת אש חדשים.  דדו הבהיר לפני המלחמה, כי מלחמה חייבת להסתיים בניצחון מובהק ישראלי..."מלחמה שתיגמר במין הרגשה שכל אחד יספר עליה אחרת – היא מפלה לנו", כך אמר.

משהסתבר בבוקר ה – 6 באוקטובר, כי מלחמה היא בלתי נמנעת, השמיט דיין ממטרת המלחמה את  שיפור קווי הפסקת האש.

בישיבת ממשלה בליל 6 – 7 אוקטובר , לא נכללו במטרות המלחמה, לא השמדת כוחות אויב ולא כיבוש שטחים נוספים.

ב- 9 באוקטובר, באווירה של  הימצאות במלחמה על הקיום, היה ברור כי מטרות המלחמה שנקבעו עד כה, אינן תקפות, והן הפכו לשמירה על הקיום וההישרדות.

למחרת, ב- 10 באוקטובר, אמר דדו: " אני היום חזרתי להגדיר לעצמי את מטרות המלחמה, לא מפני שלא הייתה לי מטרת מלחמה, אלא יש שינוי בנתונים.. אנחנו עומדים במצב שיש לי ספק אם אפשר לסיים אותה ללא הפסד טריטוריאלי ".

ב -12  באוקטובר, בעימות עם דיין, בשאלת הצליחה וכדאיותה, מטרת המלחמה הייתה השגת הפסקת אש, ומשהגיעה הידיעה על מתקפה מצרית צפויה לתוך סיני, הפכה מטרת המלחמה להשמדת הכוח המצרי וצליחה, אך גם אז במגמה להגיע להפסקת אש.

ב-18 באוקטובר אמר דדו, כי זו לא כבר מלחמת קיום, ויש לחזור למטרות המלחמה המקוריות, מניעת הישג לאויב, כיבוש שטח  והשמדת כוחות מצריים. 

הרצון להגיע להפסקת אש, עלה בשלבים שונים של המלחמה, אם ביזמה ערבית , אך גם ביזמה ישראלית, כל אימת שזו הייתה נחוצה לאחד משני הצדדים. גם המעצמות שקלו הפסקת אש , כל אימת שזה היה לטובת מדינות החסות proxy -  שלהן.

טליק מנתח זאת בספרו, ומצמיד את מוטיב הרצון להשיג הפסקת האש , לשינוי התדיר של מטרות המלחמה, בהתאם למצב המלחמה.

הראשונה ששקלה הפסקת אש הייתה ישראל, לנוכח הסכנה, בעיקר לגולן, בצהרי ה- 7 באוקטובר. בערב,  בוטלה היזמה להשגת הפסקת אש של הדרג המדיני .

בבוקר ה- 9 באוקטובר, שנדמה אותו זמן כמלחמה על הקיום, לאחר הכשלים במתקפת היום שקדם, שקל הרמטכ"ל , על פי ספרו של טליק, לכפות על הסורים לבקש הפסקת אש. מעתה למעשה מתכוון דדו שכל הישג ישראלי, מטרתו להגיע לסיום המלחמה, גם אם מצרים תישאר עם השטח שכבשה ממזרח לתעלה.

למחרת, ב- 10 באוקטובר, כאשר הגולן חזר לשליטת צה"ל, יזמה ברה"מ הפסקת אש. דדו תכנן מתקפה לתוך סוריה, בהנחה שהסורים יבקשו הפסקת אש ויפנו במצב זה לברה"מ שתלחץ להפסקת אש.

ה- 14 באוקטובר היה יום המפנה בחזית התעלה. ברה"מ פעלה אותו יום לשכנע את המצרים להסכים להפסקת אש. קיסינג'ר ניסה לשכנע את ישראל להסכים גם כן למהלך. ישראל  ביקשה מארה"ב  לא ליזום הפס"א. 

ב – 19 אוקטובר, נוכח הצלחת צה"ל לבלום את המתקפה המצרית, יזמה ברה"מ הפסקת אש.

ב – 22 אוקטובר, בעקבות התקדמות ישראלית לכיתור ארמיה 3 , יזמו ברה"מ וארה"ב הפסקת אש באתר.

ב- 24 אוקטובר, ביקש סאדאת מארה"ב  להשיג הפסקת אש.  הפסקת האש נכנסת לתוקף בשעה 07.00, אך מימושה בפועל ,  קדמה לה יצירת "מלחמה אל הסף" בין שתי המעצמות, כאשר ברה"מ מאיימת להכניס כוחות , על מנת לכפות את הפסקת האש ואילו ארה"ב מעלה את הכוננות של צבאה כולל כוננות גרעינית.

תמונת ניצחון

דדו הבהיר לפני המלחמה, כי מלחמה חייבת להסתיים בניצחון מובהק ישראלי..."מלחמה שתיגמר במין הרגשה שכל אחד יספר עליה אחרת – היא מפלה לנו", כך אמר.

בפועל, המלחמה לא הסתיימה בהכרעת הצד שכנגד . לכן כל צד במלחמה, חיפש מה שכינה דדו " תמונת ניצחון".

בפנורמה של מלחמת יום הכיפורים בקהיר, מתוארים רק שני ימי המלחמה הראשונים. פסח מלובני, חוקר צבאות ערב במלחמה,  מספר כי ב – 7 באוקטובר, דיווח סאדאת לקיסינג'ר, כי הוא מסתפק בכיבוש קו בר לב. זוהי תמונת הניצחון המצרית.

לסורים לא הייתה כל תמונת ניצחון. הדיפת הסורים אל מעבר לגבול  5 ביוני 1967, מהווה תמונת ניצחון ישראלית ברורה בזירה המזרחית.

כיתור ארמיה 3 , מהווה תמונת ניצחון ישראלית לא שלמה בזירה המצרית.

בפועל, בסיום המלחמה , כל צד מספר את סיפור המלחמה אחרת, כפי שחזה דדו.

במאמר מושאל מצ'רציל על ספריו על מלחמת העולם השניה, ניתן לומר כי טליק לא התיימר לכתוב היסטוריה אקדמית סדורה. הוא מעלה את חלקו במלחמה ותורם את נקודת המבט שלו לתמונה הכללית וכן, כי ספרו אינו סיפורו של עבר שתם ונשלם, אלא גם מגילה שפניה אל הווה והעתיד.

ספרו של טל מסתיים באקט הדחתו ע"י דדו, ביזמת דיין. שנים רבות לאחר המלחמה, איני מקבל את הטיעון שדיין התנגד להדחת טליק. דיין עשה , ככל שיכול היה , למנוע את מינוי טליק או חקה – חופי, לתפקיד הרמטכ"ל.

​