21.4.2017

 

 

המוכנות הלוגיסטית של כוחות היבשה למלחמת יום הכיפורים

 

מאת: אל"מ (ד') רולנד אלוני

 

מבוא

 

 

מן המפורסמות הוא שהמחקרים בהיסטוריה הצבאית עוסקים לרוב בניתוח ולימוד התהליכים המדיניים והצבאיים של מבצעים ומלחמות, ופחות עוסקים בהיבט הלוגיסטי אשר נועד להבטיח את יכולת הפעולה של הכוחות הלוחמים, לביצוע משימותיהם.

ועדת אגרנט, שחקרה את אירועי המלחמה בימיה הראשונים ואת האירועים שקדמו למלחמה הקדישה פרק מיוחד למחסני החירום ולמצב, מבחינת הכשירות וההכנות למלחמה. עיקר התייחסות הוועדה היה לימים הראשונים, ימי הגיוס וההתארגנות, לרבות תנועת הכוחות לחזיתות. היו אלה ימים של "התארגנות בשיטת הפניקה" כהגדרת האלוף נחמיה קיין  בוועדת אגרנט". משום הגדרת מטרותיה, הוועדה לא עסקה בפעילות  הלוגיסטית שנמשכה מאז מלחמת ששת הימים, אשר השפעתה על מוכנות צה"ל למלחמה הבאה הייתה מכרעת.

על הלוגיסטיקה

 

ג'ומיני מגדיר את הלוגיסטיקה כאומנות של הנעת הגייסות- הכוללת את כל הפעילות המתחייבת מכך, כמו תנועות, אכסון, הספקת צורכי הגייסות ועוד.   אדמירל אלפרד מהן הגדיר את הלוגיסטיקה כך:  לוגיסטיקה היא הגיבוי שניתן לכוחות המזוינים על ידי גיוס כלכלי ותעשייתי של אומה "(Logistics is the support of armed forces by economic and industrial mobilization of a nation)". ברמה הלאומית, אפשר לראות בהגדרה כוללת זו את מה שנדרשת אומה לעשות על מנת לצאת למלחמה, לנהל אותה בהצלחה ולנצח בה. מחקר על מלחמה יהיה לוקה בחסר אם נתעלם מן ההיבט הלוגיסטי הכולל של המאמץ המלחמתי. ההיסטוריה המודרנית הראתה שניהול המלחמה מחייב את האומה למאמץ לאומי כולל ולניצול המרבי של כל משאביה.

אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל מגדיר את הלוגיסטיקה כך:

" לוגיסטיקה הינה תורת הניהול והארגון של משאבים. בין המשאבים: מים ומזון, תחמושת, ציוד ואמצעי לחימה, דלק ותזקיקים, כלי רכב ועוד. בנוסף, לוגיסטיקה מקיימת את הפעילות השגרתית בחיי היום יום, מבינוי ותשתיות ועד הובלות, שינוע והיסעים. הלוגיסטיקה בצה"ל הינה החמצן של היחידות ומאפשרת את הפעילות השוטפת של היחידה תוך יצירת רציפות והמשכיות ברגיעה ובעתות חירום.

בזמן חירום, "האגף מספק את המענה הלוגיסטי השלם לכל צה"ל בהתאם לסדר העדיפויות שייקבע (למעט לזרועות האוויר, הים ואגף המודיעין, בתחומי האפסניה הייעודית שלהם) ומנהל את כלל משקי היבשה. כחלק מהעשייה בשעת חירום, האגף משלב את המשק האזרחי בפעילות הלוגיסטית של צה"ל , לרבות הפעלת מפעלים חיוניים באמצעות משרד הביטחון וגיוס אמצעים. בנוסף אחראי האגף על מימוש תכניות ומשימות ההצטיידות בשעת חירום באמצעות משרד הביטחון, ריכוז סדר הכוחות וניוד אמצעים בזירת המלחמה, בהתאם לסדר העדיפויות."

התשתית הלוגיסטית של מדינה נבנית לאורך השנים ומתבססת על מתארי מלחמה אפשריים, תוך ניתוח מצב המדינה, משאביה, היכולת שלה לעמוד בלחצים מדיניים ועוד. הלוגיסטיקה באה לתת פתרון לתכנית המבצעית ובעצם אפשר להגדירה כאמנות של האפשרי.

מכאן נבחן את הפעילות וההכנות שנעשן במערך הלוגיסטי של צה"ל, בעיקר של כוחות היבשה, על מנת להביא את המערך למוכנות לוגיסטית לקראת מלחמה אפשרית, אחרי מלחמת ששת הימים. לצורך מאמר, אגדיר את המושג "מוכנות לוגיסטית" מכלל הפעולות בתחומים הלוגיסטיים שנועדו לאפשר לצה"ל לבצע את משימותיו בזמנים של רגיעה, של תעסוקה מבצעית ואימונים ובמלחמה.

 

ההכנות למלחמה הבאה

 

צה"ל החל להתכונן למלחמה אפשרית עם מדינות ערב כבר בסמוך לסיום מלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל, יצחק רבין, קבע כבר ב-19.6.67, כשבוע אחרי סיום הקרבות, כי בהיעדר הסדר מדיני, על צה"ל להתכונן למלחמה נוספת, בה ינסו הערבים להחזיר לעצמם את השטחים שנכבשו על ידי ישראל. לשם כך הוא קבע, ולוי אשכול ראש הממשלה קיבל את דעתו, כי על ישראל לבנות צבא גדול בהרבה מזה שניצח במלחמת ששת הימים. בהתאם להנחיות הרמטכ"ל מאוקטובר 1967, לקראת שנת העבודה 1968, קבע  ראש אג"א, האלוף עמוס חורב,  כי על המערך הלוגיסטי להיות מוכן למקרה הגרוע ביותר, הוא של מלחמה כוללת בשתי חזיתות.  לאור קביעה זו, המערך הלוגיסטי של צה"ל  עסק בתחומים האלה:

·       מתן פתרונות לוגיסטיים לשהייה ארוכה בשטח, במרחבים עצומים ובאזורים בעלי תנאי אקלים קיצוניים כמו מדבר סיני בדרום, החרמון ורמת הגולן בצפון בתחומי הבינוי, הקמת מתקני הספקה, פריסת מערך רפואי בהתאם להערכת המצב ולצורכי הכוחות הפרוסים בשטח ופריסת מערך סדנאות לטיפול ואחזקת רכב, רכב ונשק בקרבת הכוחות.

·       פיתוח מערכת צירי תנועה והקמת מערך שליטה עליהם.

הערכת המצב של המטה הכללי של צה"ל הייתה שלא צפויה מלחמה לפני שנת 1975 ועל פי הערכה זו, הוכנה תכנית רב שנתית "גושן".

 

הנחות הייסוד לתכנון רמות המלאי ותכנון ריכוז הכוחות למלחמה:- מתארי המלחמה שהיו ידועים באותה תקופה ותפיסת הביטחון במדינה ובצה"ל היו כי העולם לא ייתן למדינת ישראל לנהל מלחמה ארוכה, ויש לסיימה, אם תפרוץ, תוך חמישה ימים. לכן העריכו כי המלחמה תארך כעשרה ימים. הנחת יסוד זו תשמש בסיס לקביעת התקנים ורמות המלאי.

הנחת יסוד נוספת הייתה כי יהיו לצה"ל  שבעה ימי התראה לריכוז הכוחות. שתי הנחות יסוד אלה, על פיהן נערכו כל התכניות, תתבררנה כלא ישימות במלחמת יום הכיפורים.

ראש אג"א סבר שצריכה להיות אפשרות לנייד במהירות סדר כוחות גדול מזירה לזירה ועל כן דרש לרכוש מובילי טנקים. הדרישה נדחתה על ידי הרמטכ"ל, עקב מגבלות תקציב.

 

התעצמות והצטיידות

 

צה"ל סיים את מלחמת ששת הימים כאשר היו סדר הכוחות 4 אוגדת וכאלף טנקים (לעומת 2,500 טנקים במדינות ערב). במהלך שש השנים מסיום המלחמה ועד אוקטובר 1973, סדר הכוחות של צה"ל גדל לכדי 6 אוגדות ועוד שתי מפקדות משימתיות –אוגדה 440 (מפקדת אוגדה בפיקודו של האלוף מנחם –"מנדי" מרון, ראש אג"ם-מה"ד, שתקבל במלחמה אחריות על המרחב העורפי הקדמי של סיני ולתכנן קו הגנה שני במעברים ומפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. מספר הטנקים שברשות צה"ל עמד על כאלפיים ומאה טנקים (לעומת 3,800), כמעט 90 אחוזים מן היעד הסופי של התכנית הרב-שנתית של צה"ל עד סוף 1978 . הגידול לא היה רק מספרי אלא גם איכותי. חלק גדול מחטיבות חיל הרגלים של מלחמת ששת הימים הוסבו לחטיבות ממוכנות או לחטיבות שריון. טנקים מיושנים כמו טנק AMX 13 וטנקי שרמן M-50, הוחלפו בטנקים אחרים. טנקי סנטוריון בעלי מנוע בנזין עברו הסבה למנועי דיזל, הוחלפו תותחים לתותחים בעלי קוטר 105 ממ' (בסך הכול הוסבו 700 טנקים לדגם הצה"לי). המשימה של המערך הלוגיסטי הייתה לתת את הפתרון הלוגיסטי לשינויים אלה על ידי הכשרת כוח אדם מקצועי, הכנת תשתית למיקום היחידות או הרחבת התשתיות הקיימות, הקמת יחידות לוגיסטיות ברמת האוגדה והפיקוד. זאת בנוסף לפעילות הענפה בתחום הרכש בהיקפים שנדרשו לשינויים אלה:

 נרכשו 900 טנקים (מסוג סנטוריון ופאטון) ונקלטו 377 טנקי שלל. מלאי התחמושת לטנקים גדל ב-424%, נקלטו כשלוש מאות תותחים בינוניים (122 ו-130 ממ'); נרכשו 3,400 משאיות ריו בעלות הנעה קדמית לעוצבות השריון. מערך התובלה גם הוא גדל ונרכשו 140 ראשי מוביל טנקים מתוצרת חוץ ו-140 גרורים תוצרת הארץ: גם מערך ההובלה התעצם: נרכשו כ-1,000 משאיות מסוג ליילנד, למערך ההובלה המטכלי, הפיקודי ואף האוגדתי. הדבר אפשר הקטנת התלות בגיוס רכב אזרחי, והחלפת כלי רכב ישנים. משלל מלחמת ששת הימים נקלטו כ-1,700 משאיות עם הנעה קדמית. בין השנים 1968 ל- 1972, מלאי תחמושת של 105 ממ' לטנקים גדל ב- 424 אחוזים בתחמושת 155 ממ' לתותחים, המלאי גדל לכדי- 1180 אחוזים. על משמעות השינויים הללו נעמוד בהמשך. נקבעו רמות מלאי בכל התחומים הלוגיסטיים:- תחמושת, מזון, חומרי רפואה, חלקי חילוף ועוד.

בתחום הצליחה, נרכשו בין היתר, 12 טנקי גישור, דוברות ואמצעי צליחה נוספים, גשרים, סירות גומי וסירות חמרן. פיתוח גשר הגלילים לצליחת תעלת סואץ הסתיים. כפי שאנו רואים כאן, תכניות ההצטיידות מומשו בצורה אופטימאלית. במקביל, נעשו פעולות להתאמת פריסת המתקנים לצרכים הנובעים מהתרחבות שטח המדינה, באזורים שנוספו אחרי מלחמת ששת הימים.

 

התאמת המערך הלוגיסטי לשינוים הארגוניים בצה"ל

 

·       המערך הלוגיסטי המטכלי והפיקודי

פריסת צה"ל במרחבים החדשים, חייבה תשומת לב מיוחדת לקיצור קווי ההספקה: הוקמו מתקנים לוגיסטיים מטכליים ופיקודיים, שכללו מתקני הספקה קדמיים, סדנאות מרחביות, מתקני קשר ומתקנים רפואיים. במתקנים קדמיים אלה הוחזק המלאי הדרוש על פי התכניות האופרטיביות של צה"ל בגזרות השונות. מערך הסדנאות והמערך הרפואי, שהוקמו בקווים הקדמיים באו בראש וראשונה לתת תשובה לצרכי הפעילות השוטפת של הכוחות. מטכ"ל/אג"א החזיק את יתרת המלאי בבסיסים עורפיים, בפריסה ארצית. מערך הובלת המים הוגדל עד לכדי יכולת הובלה של מיליון ליטר מים ליום.

במערך הלוגיסטי הפיקודי נדגיש את השינויים האלה: הוקמו מצבורים פיקודיים קדמיים בשלושת הפיקודים המרחביים, הונחו קווי מים חדשים בכל הגזרות,  הונח קוו מים מאל-עריש, אשר הגיע לכל המחנות במרחב סיני ועד אחרון המוצבים לאורך התעלה. כך גם בקווים הקדמיים ברמת הגולן ובקעת הירדן. במסגרת יחידת הבינוי של פיקוד הדרום הוקמה יחידה של בעלי מקצוע לאחזקת קו המים; הוקמו חבורות תחזוקה פיקודיות, להגברת השליטה על המרחב הלוגיסטי הפיקודי, הוקמו גדודי הובלה פיקודיים. הורחבה תשתית נקודות פיקוח היסעים. גם במרחב שלמה הוקמו יחידות לוגיסטיות מטכ"ליות ופיקודיות למתן מענה לוגיסטי לצרכי היחידות החונות במרחב, בשארם-א-שייח ובאבו-רודס.

 

·     המערך הלוגיסטי האוגדתי

עם המעבר למבנה של אוגדות קבועות, נקבע שבכל אוגדה קבועה, לה הוקצו חטיבות אורגניות, יוקם אגד תחזוקה. החטיבות נפרדו מגורמי התחזוקה שהיו להן- פלוגת רפואה, סדנא חטיבתית ופלוגת הספקה. אגד התחזוקה כלל: מפקדת האגד, גדוד הספקה (600 איש ו-220 כלי רכב), גש"ח- גדוד שירותי חימוש ( 700איש ו-200  כלי רכב),גר"פ- גדוד רפואה עם  600 איש   ו-145 כלי רכב. אגד התחזוקה נועד לתת לאוגדה עצמאות לוגיסטית של לפחות 24 שעות בנוסף לעצמאות של הגדוד.

התרגיל האוגדתי הראשון היה בסיני (תרגיל פתן), באוגדת סיני (252), בו תורגלה גם המערכת הלוגיסטית האוגדתית החדשה (המחבר השתתף בתרגיל, כקצין אפסנאות של חטיבה 401). במשך השנים 1970-1973, עד ספטמבר 1973, בוצעו תרגילים באוגדות האחרות, תרגילים שלדיים, תרגילי מפקדות ועוד.

חטיבות חיל הרגלים, המוצנחות ,הממוכנות וחטיבות הטנקים העצמאיות                               המשיכו להחזיק גורמי תחזוקה חטיבתיים, כמו פלוגת הספקה, סדנא חטיבתית, פלוגת רפואה. חטיבת טנקי הטירן, כחטיבה עצמאית החזיקה אף היא גורמי תחזוקה (פלוגת ההספקה שלה תשמש בסיס לגדוד ההספקה של אוגדה 210 עם פרוץ המלחמה).

על פי תורת ההפעלה, מפקדת אגד התחזוקה אמורה להוציא אל הפועל את התכנית הלוגיסטית שנקבעה במטה האוגדה. ברמת החטיבה נשאר מטה לוגיסטי לתכנון, תיאום והפעלה של הגופים הלוגיסטיים שנמצאו בגדודים או כאלה שניתנים  בסיוע מן האוגדה בהתאם לצרכים המבצעיים. השרשרת הלוגיסטית בדרג השדה הפכה להיות מדורגת (גופים לוגיסטיים ברמת הגדוד, האוגדה). השינוי הביא לחיסכון במשאבים (כסף, כוח אדם ואמצעים), לצמצום הזנב הלוגיסטי הנע בעקבות הכוחות ולניצול יעיל יותר של האמצעים. ארגון הלוגיסטיקה במתכונת החדשה נלמד במערך ההדרכה ותורגל בתרגילים אוגדתיים בשנים שלפני המלחמה. באוקטובר 1973, טרם הוקצו לכל האוגדה, בעיקר לאוגדה 210 שהייתה בהקמה, חטיבות אורגניות. בחטיבות חיל הרגלים והצנחנים, וכן בחטיבות טנקים עצמאיות, נשארו היחידות הלוגיסטיות כמו סדנא חטיבתית, פלוגת רפואה ופלוגת הספקה.

 

המשמעויות מן השינויים

 

אין בכוונתנו לפרט את כל הפעולות שהתחייבו מן השינויים. ראוי להפנות את תשומת הלב לגורם הזמן ולרב-גוניות של הפעולות. במקביל לצורך המידי של מתן פתרון לוגיסטי ליחידות שפריסה החדשה, היה צריך גם: לקבוע מיקום מחנות, לתכנן את הבינוי, לסלול כבישי גישה; לגבי פעילות הרכש, יש לזכור שתהליך ביצוע רכש הוא תהליך ארוך, שכולל גם הזמנה (בארץ או בחו"ל), הובלה/השטה, קליטה ודיגום צה"לי, והעברה ליחידות. צריך לבצע הסבה מקצועית לבעלי התפקידים המופקדים על טיפול ואחזקת האמצעים החדשים. צריך גם לפנות את הציוד הישן, כל זאת תוך שמירה על לוח זמנים מדורג, בהתאם ליכולת הספקת האמצעים, הכשרת כוח האדם, אימון היחידות, לרבות יחידות המערך הלוגיסטי, לקבוע לוח זמנים וגמר ההכנות. בסיום כל התהליך המורכב הזה, מטכ"ל/אג"ם/תוא"ר היה אחראי להכריז שהיחידות מוכנות וכשירות למלחמה.

אפשר לקבוע שמרבית כוחות היבשה עברו את תהליך השינוי: הוחלפו סוגי טנקים: יצאו משימוש טנקי AMX -13, טנקי שרמן M-50 הישנים; הוכנסו לשימוש כ-350 טנקי שלל לאחר שיקום והסבה, מהם למעלה מ-130 טנקי "סנטוריון" ו"פאטון" ירדניים,       כ- 130 טנקי ט' 54 וט' 55 סובייטים ועוד כלים נוספים אשר פורקו ושימשו לחלפים , תותחים שלל, כלי רכב שלל ועוד. הוחלפו גם סוגי התחמושת (למשל מתותח טנק 90 ממ' לתותח טנק 105 ממ'). במשך שש השנים מסיום מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, הייתה פעילות קדחתנית בכל התחומים הללו. כפי שעולה מעיון בעדויות של מפקדים ושל ראשי המערך הלוגיסטי המטכלי, פעולות השיקום, ההסבה והדיגום לא הסתיימו כולן עד פרץ המלחמה.

 

עיקרי סדר הכוחות היבשתי

 

בשנה 1973 היו בצה"ל חמש אוגדות שריון, מהן אחת סדירה בסיני –אוגדה 252, וארבע אוגדות מילואים, אוגדה 36 בצפון, אוגדה 146 בפיקוד המרכז, אוגדה 143 בפיקוד הדרום  ואוגדה 162, על בסיס מפקדת גייסות השריון ומערך ההדרכה של השריון. בתחילת שנות ה- 70', הצביעו הערכות המצב של המטה הכללי על צורך בהקצאת שתי אוגדות לפיקוד הצפון. אי לכך הוחלט על הקמת אוגדה שישית, אוגדה 210. האוגדה תוכננה להיכנס לסדר הכוחות של צה"ל בשנה 1974. עד אז, הייתה אוגדה 36 של פיקוד הצפון מורכבת מחטיבת טנקים 179, שהוגדרה ותורגלה כחטיבה לגיוס מהיר של הפיקוד והייתה מצוידת בטנקים מסוג סנטוריון "שוט קל", חטיבת טנקים 679, שהייתה מצוידת בטנקי סנטוריון מסוג "שוט מטאור", חטיבה ממוכנת 9, גדוד סיור אוגדתי, גדוד הנדסה, אגד ארטילרי ואגד תחזוקה.

בעקבות כוננות "כחול לבן" שהייתה בחודש מאי 1973, אוגדה 210 הקדימה את תהליך ההקמה  באופן הבא: בחודש יולי 1973 , הוקמה מפקדת האוגדה והוקמה מפקדת אגד התחזוקה, שהספיקה לבצע תרגיל שלדי לפני המלחמה,  למרות שלא אוישו כל התפקידים. טרם הוקמו היחידות של אגד התחזוקה, גדוד ההספקה, גדוד שירותי החימוש וגדוד הרפואה. האוגדה קיבלה תחת פיקודה גדוד הנדסה וגדוד קשר ובוצע תרגיל קשר אוגדתי. הציוד החל להגיע רק בתחילת ספטמבר 1973. טרם הוקצו לאוגדה חטיבות אורגניות, כפי שנהוג בהקמת אוגדה קבועה. למעשה, הייתה זו יותר מפקדה משימתית ברמה האוגדתית, כפי שנראה במהלך המלחמה, בה היא קלטה והעבירה כוחות, כמעט מדי יום .

 

תקציבים

 

לאחר ההצטיידות וההיערכות של צה"ל בשנים 1967- 1970, הוכנה בצה"ל תכנית עבודה רב שנתית, לשנים 1971 – 1975, היא תכנית "גושן". התכנית התבססה על הנחת היסוד כי לא צפויה מלחמה ועמדה בסימן של צמצום תקציב הביטחון. תכנית ההצטיידות של המטה הכללי עמדה בסימן לחץ ניכר של הממשלה לצמצם בהוצאות הביטחון ולהקצות משאבים לחינוך, שיכון, קליטת עלייה ורווחה חברתית. בהמשך, צה"ל הכין תכנית רב שנתית שיועדה להחליף את תכנית "גושן" ופרסה את התעצמות צה"ל לשלוש שנים נוספות, עד לשנת 1978 (תכנית "אופק").

הפער בין הצרכים ובין התקציב שאושר, הלך וגדל. לדוגמא: - התקציב לציוד כללי, לעומת הצרכים, נע בין 26 אחוזים בשנה 1971 ל-66 אחוזים בשנה 1973. בעניין רכש התחמושת, הפערים נבעו הן ממשכי ההספקה הארוכים והן מן המדיניות אשר העדיפה רכש מתוצרת הארץ. עקרונית, יש לזכור כי משכי הספקה, מרגע הקצאת התקציב ועד קבלת הפריט המוזמן, מגיעים לכדי 18 עד 24 חודשים.

תקציבי הרכש של צה"ל החלו לקטון בהדרגה, ובעקבות זאת, ננקטה מדיניות של "מריחת פערים" באמצעים, של שימוש באמצעים שבמחסני החירום לצורך ביצוע אימונים.

עקב מדיניות זו, של "מריחת פערים"  אג"מ/תוא"ר קבע את חלוקת המצאי בצה"ל, קבע איזה ציוד לחימה יופשר ממחסני החירום של היחידות ויוחזק במתקני האימונים השונים. גם ציוד כללי הופשר בהתאם לאותה מדיניות ושימש לצרכי אימונים. למקרה של גיוס חירום, אג"א פרסם פקודות כוננות, פקודות אפסנאות. פקודות אלה קבעו את לוח הזמנים להחזרת הציוד שהופשר. מעניין לקרוא את עדותו של האלוף נחמיה קיין בפני ועדת אגרנט הוא עוד מסביר שהתקן מתייחס למצאי שאמור להיות ברשות צה"ל בסיום  שנת העבודה, לאמור ב-31 מרץ 1974:

לתוצאותיה של מדיניות זו השפעה ישירה על הפגיעה שמחסני החירום והצטיידות היחידות הלוחמות בהפתעה של פריצת מלחמת יום הכיפורים. ראוי לציין שהחלטות לגבי שימוש באמצעי לחימה, רכב משוריין, תותחים, זחל"מים, כלי רכב ונשק נמצאת באחריות גורמי המבצעים במטה ולא הגורמים הלוגיסטיים. מטכ"ל/אג"מ/תוא"ר ממונה על הוצאת פקודות כוננות לציוד לחימה, קובע מאיפה להפשיר צל"מ [ציוד לחימה מבוקר] וקובע את לוח הזמנים להחזרתו.

רמות מלאי: מושגי יסוד: בטן- היא כמות התחמושת שבכלי הלחימה. הכמות שונה לפי הקיבולת של כלי הלחימה, למשל טנק שוט קל נושא בבטן כשבעים פגז. בדרג הגדוד נמצאת כמות נוספת, בדרג האוגדה, באגד התחזוקה, כמות נוספת ויתרת התחמושת מאוחסנת במתקני המטה הכללי. יום לחימה הוא החישוב של צריכה ממוצעת ביום לחימה, לפי חישובי גורמי אג"מ (אג"מ/תואר). מושג נוסף שצריך להזכיר הוא התקן שאף הוא נקבע על ידי גורמי אג"מ. מאז מלחמת ששת הימים, מקובל בצה"ל שיש להחזיק רמת מלאי של חמישה ימי לחימה.        .

התקנים לתחמושת התבססו על הערכה צריכה ממוצעת של ימי לחימה. בפריטי תחמושת עיקריים, עמד צה"ל ערב המלחמה עם מלאי של ¾ מהתקן בתחמושת טנקים ושל 4/5 בתחמושת ארטילרית. תחזיות צה"ל התבססו על 10 "ימי לחימה". לעובדה זו היו משמעויות בימי הלחימה, משום שהצריכה הייתה גבוהה יותר מכל התחזיות ורמות המלאי המתוכננות. אם למשל תקן פגזי הטנקים היה 125 פגזים לטנק, המצאי היה מאוד קרוב לכך. במלחמה הארוכה שתתפתח, בגלל עוצמת האש  יתבררו התקנים והמקדמים כלא ישימים.

 

התכנון המבצעי והמענה הלוגיסטי

 

בשנים שלפני מלחמת יום הכפורים היו שתי תכניות מתקפה אופרטיביות גדולות בצה"ל, האחת בפיקוד הצפון –היא "זאב ערבות" והאחרת בפיקוד הדרום – היא "חתול מדבר". שתיהן התבססו על הנחת יסוד שיהיו לצה"ל 7 ימים לצרורך גיוס הכוחות, ההתארגנות וההתייצבות במרחבים האופרטיביים, אם למגננה ואם למתקפה. התכניות הלוגיסטיות של המטה הכללי, מפקדות הפיקודים והאוגדות הוכנו בהתאם. לא הייתה שום תכנית מבצעית, למגננה או למתקפה, של פתיחת מלחמה ללא התראה. כך שלא יכלה להיות תכנית לוגיסטית למקרה של גיוס כללי ללא התראה. על כך העיד אלוף משנה גרשון ארנטל, רמ"ח תחזוקה באג"א במלחמה, בוועדת אגרנט:

"היסעים: מכיוון שלא הייתה תכנית אופרטיבית למקרה של התקפת פתע, ללא התרעה או בהודעה קצרה, הרי לא הייתה קיימת תכנית לריכוז כוחות תוך 24 שעות (עדות אל"ם גרשון ארנטל, רמ"ח תחזוקה בפני תא"ל (מיל') גלבוע)

 

על פי פקודת "סלע" המטכלית [צה"ל במגננה], התכנית הלוגיסטית קבעה עקרון של מתן עצמאות לוגיסטית מרבית לכוחות על ידי :

·       האמצעים האורגניים ברמת היחידה (הגדוד), המאפשרים עצמאות לוגיסטית של 24 עד 48 שעות.

·       האמצעים הלוגיסטיים ברמת האוגדה, המאפשרים עצמאות לוגיסטית של פרק זמן נוסף של יממה. בחטיבות שלא נכללו עדיין במסגרת אוגדתית, היה מערך לוגיסטי עצמאי (הספקה, אחזקה, פינוי נפגעים).

·       מערך התחזוקה הפיקודי הכולל יחידות רפואה, בסיס ציוד קשר, יחידות חימוש, גדוד הובלה, מרכז תנועות פיקודי, יחידות רכב מילואים, יחידות ציוד מכני הנדסי, יחידות שליטה (חבורות תחזוקה) יחידת בינוי ועוד.

·       מתקני תחזוקה קדמיים של המטה הכללי, שפרוסים במרחבי הפיקודים, בצפון וברמת הגולן, במרכז, בסיני ובמרחב שלמה (שארם-א-שיח)

·       הקצאת צירי הספקה ופינוי לכוחות, בהתאם לתכנית המבצעית.

·       הספקה "בדחיפה" על ידי שדרות לוגיסטיות מטכליות, לפיקודים המרחביים ואף עד לדרג האוגדה.

בשתי התכניות, בצפון ובדרום, התכנית הלוגיסטית הייתה זהה בעיקרון לתכנית "סלע", פרט לנושא הצליחה בפיקוד הדרום, פרויקט כבד בפני עצמו. בפיקוד הדרום, במסגרת תכנית "חתול מדבר, הייתה תכנית לוגיסטית של דילוג מערך לוגיסטי הכרחי בצד המערבי של התעלה, לתחזוקת הכוחות הצולחים. כאמור, כל התכניות היו בנויות לפי הנחת הייסוד של 5 עד 7 ימים מרגע קבלת פקודת הגיוס "ק" עד התייצבות הכוחות בגזרתם. זו הייתה הערכת המצב של צה"ל, ועל פיה הוכנו התכניות הלוגיסטיות. עקרונות הפעלת מערך התחזוקה הותאמו, לפי הצרכים לתכניות האופרטיביות השונות.

 

     כוננות "כחול-לבן"

 

בפיקוד הצפון, בעת ההכנות המלחמתיות של אפריל-מאי 1973, התגלתה יכולת הסורים לנוע בן-לילה מעמדות הקבע שלהם לקווי התחלה [של תחילת מתקפה], לפי פקודות קבע ובדממת אלחוט, הסיקה מפקדת פיקוד הצפון שההתראה תהייה קצרה מאוד. אלוף הפיקוד קיבל אישור המטה הכללי לזרז את תהליכי ההתייצבות של כוחות המילואים לרמת הגולן. הטנקים של החטיבות המשוריינות 179 (שוט קל)  ו-679 (שוט מטאור)  הועברו למזרח הגליל, לימ"חים שנועדו קודם לכן לקלוט חטיבות ממוכנות. אף שבשינוי היה אי-סדר מסוים, הרי במלחמת יום הכיפורים היו לו משמעויות חשובות להיערכות כוחות הפיקוד. החטיבות הללו מיהרו לחזית הגולן בלוח-זמנים קצר מאשר בתכנון, הצילו עם שרידי הכוח הסדיר את רמת הגולן מנפילה בידי הסורים, ואפשרו מעבר מהיר להתקפת-נגד.

·       תחמושת טנקים קודמה לימ"חים ולמחנה "עין זיתים"

·       נפרצו דרכי טנקים מן הימ"חים אל גשרי הירדן.

·       נפרצו דרכים והוכנו שטחי פריסה לתותחים ברמת הגולן.

·       נבנו גשרים מקבילים לגשר בנות יעקב ולגשר אריק (בשפך הירדן)

בפיקוד הדרום, בתקופת הכוננות "כחול לבן", הוחזקו בימ"חים בסיני כל הטנקים המיועדים לתגבורת הסדירה [שנועדה להשלים את כוחות החטיבות הסדירות שבסיני]

ההיערכות של צה"ל ושל חיל הרפואה בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, הושפעה עמוקות מלקחי מלחמת ששת הימים ובזירת הדרום גם מלקחי מלחמת ההתשה. אולם בעוד שבצה"ל כולו שררה תחושה שאנו ננצח בכל תרחיש צבאי, הרי שבחיל הרפואה עסקו תמיד במחיר. הייתה זו אולי תקופת השיא בהקניית עזרה ראשונה לפרט, של עלייה משמעותית בהכשרה וביכולותיהם המקצועיות של החובשים. במסגרת יצירת האוגדות הקבועות - לקח לכאורה של מלחמת ששת הימים, נוצר בהן אגד התחזוקה שכלל גדוד רפואה. במשך השנתיים שקדמו למלחמה הוקמו גדודי רפואה בצפון ובדרום, הם עברו אימוני הקמה של ממש ואף תורגלו. במרכז סיני, בביר גפגפה - היא רפידים - פעל במשך מלחמת ההתשה צוות כירורגי, נכון לפעולות החייאה וניתוחים בפצועי המעוזים ויחידות השריון שהגיעו אליו כל העת. הצוות אויש על ידי אנשי מילואים: בכירי המנתחים והמרדימים בארץ, והיווה גרעין לכוננות  - בית חולים 249הפעלת בית חולים זירתי של ממש שכלל מספר חדרי ניתוח, אשר אמור היה להתגייס במהירות ולרדת לסיני בעת הצורך. בגזרה הצפונית ביותר בסיני - בבלוזה - פעל בונקר רפואה שהיה מאויש דרך קבע ברופא מנתח ובמרדים, ואליו עמד להצטרף . גם בציר  294 בשעת חירום בית חולים שדה הדרומי ביותר - המיתלה, היה בונקר רפואה.

                       

המדיניות המטכ"לית להקצאת אמצעים למערך ההדרכה

 

בנוסף למדיניות של "מריחת פערים"  ועקב מצוקה באמצעים, צה"ל נקט במדיניות של שימוש חלקי בציוד ונשק אורגניים של יחידות מילואים מסוימות בבסיסי ההדרכה והאימונים החייליים, כמו בסיס הדרכה לתותחנים, בסיס האימונים המרכזי של גייסות השריון  ועוד. גם ציוד לחימה כמו נשק, רכב קרבי [נגמ"שים, זחל"מים] וכלים אחרים, מתוך מחסני החירום, הוקצו על ידי מטכ"ל/אג"ם ליחידות הדרכה אשר אמורות, לפי פקודה, להעביר אמצעים אלה ליחידות מילואים, להשלמת התקנים. עובדות אלה ישפיעו לא מעט בעת גיוס החירום והמפתיע של יום הכיפורים. על הציוד שהיה מחוץ ליחידות בפתיחת המלחמה, נפרט בהמשך. התייחס לכך האלוף טל, ראש אג"מ וסגן הרמטכ"ל בהופיעו בפני ועדת אגרנט.ההבחנה בין טנקים ליתר ציוד הלחימה, כמו ציוד ראיית לילה, נשק, כלי רכב אחרים, זחל"מים, נושאות נשק ועוד, שגם הם מרכיב חשוב בקביעת רמת הכשירות והכוננות של צבא. כך מצוטט האלוף ישראל טל, ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל בתקופת המלחמה:

"שיטת הפער באה לבטא שאנחנו מנצלים את כל הפוטנציאל שלנו, ואנחנו יכולים אפילו לנצל ציוד נוסף אם יהיה לנו בעל ברית או אם נוכל לקבל....." לעומת זאת מציין ראש אג"א, האלוף נחמיה קיין בעדותו כי קיום הפערים האלה היה תוצאה של מדיניות וקביעת סדרי עדיפויות תקציביים והיה סבור כי בכספי המעוזים אפשר היה לסגור את כל הפערים והיה נשאר הרבה עודף "אבל זוהי כמובן שאלה של השקפת עולם מה עדיף"

 

תחומי אחריות אג"מ, לפי הוראות הפיקוד העליון

 

אחריות מטה לכשירות, כוננות והפעלת סדר כוחות צה"ל;  הקצאת צל"מ [ציוד לחימה מבוקר שחלוקתו ליחידות נקבעת על ידי אג"מ), תחמושת וקביעת קדימויות בהקצאת צל"מ וקדימות בתכנית ההצטיידות; פיקוח על כשירות יחידות צה"ל ועוצבותיו; ......ריכוז הפיקוח על כוננות כוחות צה"ל לגיוס.

עוד מפרטת הוראת הפיקוד העליון את אחריות אג"ם לקבוע את המקורות להוצאת צל"מ לצורכי אימונים, להוצאת צל"מ לרבות טנקים לצרכי שיקום.

גם תחזית האימונים, התרגילים החטיבתיים והאוגדתיים נקבעת על ידי גורמי אג"ם, וטוב שכך. בפועל, ריבוי התרגילים, כולל של מפקדות אוגדות בקיץ, אמנם פגע בכשירות האמצעים שהופשרו אבל נתן אפשרות לתרגל גם את האוגדות שבהקמה, על גורמי הסיוע והלוגיסטיקה שבהם.

 

סיכום פרק ההכנות

 

מן האמור לעיל, אפשר לקבוע כי, בהתאם לתקציבים שניתנו למערך הלוגיסטי ובהתאם למדיניות צה"ל, כפי שהתבטאו בהקצאת התקציבים, בקביעת חלוקת ציוד הלחימה, בקביעת מערכת האימונים, תוך הפשרת ציוד ממחסני החירום, נעשו כל ההכנות על מנת לקיים את המוכנות הלוגיסטית של מערך היבשה, לקראת מלחמה אפשרית אשר, לפי התחזיות של אמ"נ, לא הייתה צפויה לפני שנת 1975.

 

היערכות "למלחמה אפשרית" והעלאת חטיבה 7 לצפון.

 

כזכור, לקראת ראש השנה, פיקוד הצפון תוגבר בכוחות שריון וארטילריה. חטיבה 7 הועלתה לפיקוד הצפון  והצטיידה בימ"ח חטיבה 179, החטיבה לגיוס מהיר של פיקוד הצפון. התוצאה המידית מן ההחלטה, אם אמנם הייתה הערכה של הפיקוד שיש אפשרות של מלחמה, הייתה פגיעה חמורה בכשירות כוחות הפיקוד, בעקבות הוצאת הטנקים של החטיבה לטובת חטיבה 7. ונשאלת השאלה, שחייבים לשאול ולקבל עליה תשובה: מי קבע לצייד את חטיבה 7 על טנקי חטיבה 179, ומה היו השיקולים לכך? האם לא היה ברור שיש פגיעה חמורה בכשירות כוחות פיקוד הצפון בעקבות החלטה זו? לא ראיתי שוועדת אגרנט, נתנה לכך את דעתה והטילה את אחריות על הגורם הנושא באחריות לכשירות וכוננות הצבא (ראש אג"ם).

 

פתיחת המלחמה-הגיוס והתארגנות הכוח

 

סדרי הגיוס וההתארגנות נדונו בהרחבה בוועדת אגרנט, וזכו לביקורת נוקבת. ראוי רק לזכור שגם הוועדה הכירה, בדברי הסיכום שלה בפרק "הימחים" כי כל מערך צה"ל הופתע, כך גם מערך מחסני החירום.

בשבת בבוקר, ה-6 באוקטובר 1973, בשעה 09:20, הועברה הוראת הגיוס לסגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל. בשעה 10:00 הוציא המטה הכללי פקודת גיוס. בקדם רמטכ"ל, בשעה 10.00, סוכם כי החטיבות הצפוניות ינועו הטנקים על זחליהם והקדימה הראשונה בהובלה על מובילים תינתן לחטיבות האוגדות הדרומיות; העדיפות השנייה, לאוגדה 146.

 

 בפיקוד הצפון, הכוחות שבקו התכוננו לעוד " יום קרב" כפי שהיו ברמת הגולן כבר מספר פעמים.  יחידות צה"ל נערכו בהתאם להערכה זו. בפיקוד, ניתנו התראות לגיוס, אשר החלו להניע את הפעילות הלוגיסטית הן בדרג המטה הכללי והן בדרגי השדה. בכוחות שהיו בקוו ברמת הגולן, ההכנות הלוגיסטיות התבטאו בהעמסת תחמושת דרגים, בהכנת מחלקות החימוש ובפריסת המערך הרפואי הקדמי.  בגדודי הטנקים הועמסו 5 זחל"מים לתחמושת וחמישה זחל"מים לדלק. רמות המלאי שהוחזקו בחטיבות הסדירות הבטיחו עצמאות לוגיסטית של לפחות 24 עד 48 שעות.  מבחינה לוגיסטית, ההכנות תאמו את האווירה של אותם ימים, לפחות בחלק הזה, של היערכות הכוח הסדיר בפיקוד הצפון, חטיבה 188.

בפרוץ המלחמה, עמד בראש האגף הלוגיסטי של פיקוד הצפון  סא"ל חיים  לבב, קצין האפסנאות הפיקודי. לידו עמד סא"ל ישעיהו חלפון-מפקד החימוש הפיקודי, סא"ל דר' גבי דינרי-מפקד הרפואה הפיקודי, סא"ל אהרון שמואלי-מפקד ההספקה פיקודי וסא"ל יהודה בורובסקי, מפקד חבורת התחזוקה הפיקודית שזה עתה ביצעה אימון הקמה. למפקד יחידת החימוש הפיקודית 651, מונה בחודש אוגוסט סא"ל שאול סולומון.

המערך הלוגיסטי של האוגדות היה כדלקמן:

אגד תחזוקה 811 של אוגדה 36 (קצין לוגיסטיקה  סא"ל רמי דותן, לימים תא"ל, קצין לוגיסטיקה ראשי), בפיקוד סא"ל שכנר, כלל גדוד שירותי חימוש-גש"ח, גדוד רפואה-גר"פ וגדוד הספקה-גה"ס

אגד התחזוקה 813, של אוגדה 210 (קצין הלוגיסטיקה סא"ל אלכס קירל) בפיקוד סא"ל חיים טיטלבאום, הוקם תוך כדי המלחמה, גש"ח הוקם על בסיס יחש"מ 651, בתגבור סדנאות חטיבתיות של אותן חטיבות שהוקצו לאוגדה, גדוד רפואה, וגדוד הספקה שהוקם על בסיס פלוגת ההספקה של חטיבה 274 (טנקי טירן) שהועברה לפיקוד הצפון על ציודה האישי בלבד, ללא האמצעים הייעודיים התקניים של גדוד הספקה.

 

בפיקוד המרכז הייתה אוגדה 146, עתודת מטכ"ל. קצין הלוגיסטיקה היה סגן אלוף מאיר צוקר, מפקד אגד התחזוקה היה אל"מ מנחם זהבי. האגד כלל גש"ח, גר"פ וגה"ס.

 

בפיקוד הדרום, בראש אגף האפסנאות עמד סא"ל יצחק עשת-קוטיק, שקיבל את התפקיד במחצית אוגוסט 1973, עם סיום המכללה לפיקוד ומטה. בפרוץ המלחמה, היה חודש וחצי בתפקיד. לידו, סא"ל ראובן חסל, מפקד הספקה הפיקודי, סא"ל פסח לבנת, מפקד החימוש הפיקודי וסא"ל דר' ערן דולב, מפקד הרפואה הפיקודי. מפקד היחש"מ (יחידת החימוש הפיקודית) היה סא"ל "דוידסקו". לרשות הפיקוד עמדו שתי חבורות תחזוקה פיקודיות, לשליטה על המרחב הפיקודי. שתי החבורות הוקמו וביצעו אימוני הקמה בשנת 1972.

אגד התחזוקה של אוגדה 143 (קצין לוגיסטיקה סא"ל ציון מסורי, לימים תא"ל וקצין לוגיסטיקה ראשי, בפיקוד אל"מ משה צפלר, כלל גש"ח  בפיקוד סא"ל יוסי בראוור, גה"ס בפיקוד סא"ל גרין, גר"פ בפיקוד סא"ל דישון).

אגד תחזוקה  של אוגדה 162 (קצין לוגיסטיקה סא"ל מאיר רונן, לימים תא"ל וראש חטיבת התחזוקה במטכ"ל/אט"ל), בפיקוד אל"מ וולטר הנגבי, כלל גש"ח על בסיס הסדנא הגייסית 650, גר"פ וגה"ס.

אגד תחזוקה של אוגדה 252 (קצין לוגיסטיקה סא"ל חגי זוהר), כלל גש"ח סיני, גר"פ וגה"ס.

יש לזכור שמערך התחזוקה של האוגדות, הוא מערך מילואים, אשר מועד הצטיידות יחידותיו בבסיסי המטה הכללי נקבע בעדיפות שאחרי הצטיידות היחידות הלוחמות.

עם קבלת פקודת הגיוס, עסק המערך הלוגיסטי המטכלי והפיקודי בעיקר בריכוז האמצעים לגיוס, במתן הוראות למתקנים הלוגיסטיים להתחיל לנפק את ההקצבות לשעת חירום, בהוצאת הכלים שהיו בתיקונים או בשיקום במרכזי השיקום והאחזקה ומן הסדנאות. גיוס המילואים של המערך הלוגיסטי המטכלי והפיקודי התבצע במקביל לגיוס כלל צה"ל.

כאמור, לוח הזמנים לגיוס והצטיידות היה מבוסס על מתן עדיפות לדרג הלוחם על פני הדרגים המנהלתיים. על פי עדיפויות אלה, נקבעה גם תכנית להנפקת מלאי הדלק והתחמושת ליחידות הלוחמות וליחידות הלוגיסטיות האוגדתיות, כאשר העדיפות הראשונה היא לדרג הלוחם, לאמור הגדודים והחטיבות, ובעדיפות שנייה - הדרג האוגדתי והאחר. הגיוס וההצטיידות של חטיבות המילואים נעשה שלא בהתאם לנהלים הידועים והמתורגלים. אנשי הסגל הסדיר, המצומצם בחטיבות, עבדו ככל יכולתם להכין את הציוד למסירה לאנשי המילואים. עם התייצבות המפקדים הראשונים, המשימה הראשונה והחשובה ביותר הייתה לדאוג להביא תחמושת לטנקים ולהכין אותם ליציאה, להכין טנקים, זחל"ם פיקוד ורכב פינוי פצועים. דוגמא לכך ניתן לראות בעת שמח"ט 679 ייחס חשיבות ראשונה במעלה בהובלת מירב הכוח לקרב, לאחר שהצטייד בתחמושת, "להביא עכשיו משאיות תחמושת הכי מהר שאפשר מהבונקרים בעין זיתים, ולפנות להן את הכביש עד לטנקים ולוודא שיגיעו. זה הדבר הכי חשוב ברגע זה!".

האנשים שהחלו להגיע שובצו מיד, ללא המתנה לשיבוץ הקרבי הידוע שלהם. הלחץ לבנות את הכוחות ולשלוח אותם מיד לרמת הגולן ולסיני, גרם לכך שקצב בניית צוותי הטנקים, המחלקות והפלוגות היה בהתאם להופעת האנשים ולא לשיבוץ הקרבי המתוכנן והמתורגל. הדבר היה בניגוד גמור לנהוג בשריון, בניגוד לחינוך ולמקובל, שכל צוות צריך להילחם עם מפקדו, כל מחלקה וכל פלוגה עם מפקדיהם ועם הטנקיסטים שאותם הם מכירים זמן רב. שינוי זה חייב את קציני השלישות לרשום את הצוותים שנבנו זה עתה, לפי סדר הגעתם מן הבית.

בשלבי ההצטיידות הראשונים, וכתוצאה מלחץ היחידות המתגייסות, השתבשה אף היא תכנית הנפקת התחמושת במרכז התחמושת. לפי תכנית ההנפקה לשעת חירום, היה על מרכז התחמושת להנפיק, בשלושים השעות הראשונות, כ- 7,500 טונות תחמושת ל-83 יחידות. בפועל, הונפקו בשלושה ימים 6,300 טונות ל- 240 יחידות (כולל הוצאות חוזרות לאותה יחידה, עקב חוסר אמצעי הובלה ביחידות ). עקב כך, היו יחידות שהמתינו שעות עד שיכלו להצטייד.

בחלק ממחסני החירום של החטיבות, לא היו משטחים לתחמושת, או שלא היו מספיק מקומות להחסנת התחמושת התקנית עבור כל היחידות. מטכ"ל אג"א הוציא מבעוד מועד פקודות להצטיידות בתחמושת מבסיסי התחמושת. בפועל, עם הגיוס, התייצבות היחידות לא הייתה לפי התכנון: היו יחידות שהופיעו מספר פעמים למשוך תחמושת. בחלק ממחסני התחמושת לא הייתה כמות מספקת של מלגזות. תחמושת הטנקים לחטיבה 205 מאוגדה 146, לדוגמא, הייתה מאוחסנת בבסיס תחמושת באזור ירושלים. החטיבה לא קיבלה את כמות הרכב האזרחי להעמסת התחמושת, כך שבפועל, התחמושת הגיעה לחטיבה רק ב-7 אוקטובר בשעה 04:00.

לגיוס החפוז הייתה אף השפעה על ארגון היחידות, על שיגורן לחזית ועל הדאגה לתדלוק בדרך. לאור המצב בפתיחת המלחמה, והיציאה המהירה ממחסני החירום, נדרשו פתרונות לתדלוק הטנקים בדרך. חלק מכוחות אוגדה 146, המצוידת בטנקי סנטוריון מסוג מטאור, עלה לצפון בנסיעת הטנקים על גבי שרשראות. בדרך לרמת הגולן תודלקו הטנקים בתחנת הדלק בצמח. מרכז דלק הפעיל עוד באותו היום, לפנות ערב, תחנות דלק אזרחיות, והפעיל נקודות תדלוק על צירי התנועה, לתדלוק טנקים ורכב אחר.

הדרישה לשגר מידית כל כוח שהתארגן, גרמה לכך שחלקים מן התחמושת ומציוד הטנקים נשארו במחסני החירום. למשל, במחנות אוגדה 143 בשדה תימן הושארו כמויות ציוד גדולות, שכללו בין היתר: רשתות הסוואה, בגדי עבודה, סרבלים חסיני אש, זרקורי עזר למפקד [טנק], כבלי גרירה, ערכות כלים למכונאים, זרקורי קסנון, מרגמות 52, מרנ"ט 82, מרגמות 81, 120,00 כדורי 7.62 בסרט בד ועוד.

למרות הקשיים בארגון, בהצטיידות ובתנועה, עשו דרכם לרמת הגולן כ-400 טנקים במשך 48 שעות. לאחר 48 השעות מפתיחת המלחמה, פיקוד הצפון  עמד על סד"כ של כ-600 טנקים, הוא גודל הכוח שיעמוד לרשותו. נזכיר כי בפתיחת המלחמה היו ברמת הגולן 177 טנקים.

קצב הירי של הטנקים הביא לצריכת תחמושת גדולה מאוד, ולקראת הלילה שבין ה-6 ל-7 אוקטובר, נוצר מצב שבחלק מן הטנקים הייתה חסרה תחמושת. למשל, שיירה של תחמושת נשלחה ממחנה נפח לפגוש את החפ"ק (חבורת הפיקוד הקדמית) של מפקד חטיבה  188, אל"מ בן שוהם, באזור ג'וחאדר, הסמוך לקו הגבול הסורי. מפקד השיירה התקרב בחושך לטנק שעמד על ציר הנפט וגילה להפתעתו כי היה זה טנק סורי. משנודע למח"ט 188 על היתקלות זו, ועל חדירה של כוחות סוריים כה עמוקה, הורה לשיירה לחזור לנפח, ולהמתין שם עד שהמצב יתברר ושיאפשר להעביר שיירה של דרגי דלק ותחמושת לכוחות.

האש הסורית, וחדירת כוחות סורים עד לציר הנפט הביאה  לכך שלא ניתן היה להעביר משאיות דלק ותחמושת לכוחות. שלוש משאיות תחמושת ארטילרית שנעו על ציר הנפט נתקלו בכוחות סוריים והושמדו. רכב הליווי, ג'יפ ובו שלושה אנשים, הושמד על נוסעיו.

מפקדת הפיקוד ומפקד אוגדה 36 האיצו בחטיבות המילואים להתארגן מהר ולעלות לרמה. החטיבות נדרשו לעלות במהירות האפשרית, אפילו הדבר כרוך בהצטיידות של חצי "בטן" תחמושת ובהעדר פריטי ציוד, באי-ביצוע תיאום כוונות, כמתחייב לפי הפקודות, ואף בפירוק יחידות אורגניות. נדמה שכך נהגו רבים מן הכוחות המתגייסים.

בשעות הבוקר של יום א' ה-7 באוקטובר, החלו להגיע כוחות המילואים הראשונים, כדי להגן על המורדות מן הרמה לכינרת.

העלייה המהירה ושל חלקי יחידות לרמת הגולן יצרה בעיות לוגיסטיות. לדוגמא, באוגדה 210 (ולא רק באוגדה זו), היו טנקים מסוגים שונים: טנקי "שוט מטאור", טנקי "שוט קל", טנקי "שרמן  מ' 50" וטנקי "שרמן  מ' 51". משמעות הדבר הייתה מבחינת אנשי החימוש ומבחינת הספקת דלק ותחמושת, כי לסוגי הטנקים השונים נדרש דלק שונה (בנזין וסולר, שמנים שונים) ונדרשו  סוגי תחמושת שונים. לכן היה קושי לספק את השירותים הנדרשים, מה עוד שפלוגת ההספקה של האוגדה הגיעה לשטח כעבור יומיים, לאחר גיוס והצטיידות.

העקרונות על-פיהם נבנה המערך הלוגיסטי בדרג השדה הבטיחו, למעשה, עצמאות לוגיסטית של הדרג הלוחם, לפרק זמן של למעלה מיומיים.

משמעות הדבר היא כי יש לכוחות יכולת לפעול ולהילחם פרק זמן די ארוך, בלא שיזדקקו להזרמת הספקה. התקלות שהיו בשלב ההצטיידות הראשונית השפיעו על כושר העמידה של חלק מן הכוחות.

פריסת מתקנים לוגיסטיים קדמיים קיצרה את הטווחים ואפשרה ביצוע סבבי הספקה קצרים יחסית. המשימה העיקרית של אג"א ושל הפיקודים המרחביים הייתה לדאוג למלאי מתאים במתקנים הקדמיים.

בעת הגיוס החפוז, מרכז ההספקה ברפידים מילא תפקיד חשוב בהנפקת דלק ותחמושת לכוחות הנוסעים לחזית הדרום כשהדרגים הלוגיסטיים שלהם טרם הספיקו להצטייד ולנוע אחריהם. לעומת זאת בצפון, חלק מיחידות ההספקה נאלץ לנסוע עד אזור חיפה למלא מחדש, אחרי מילוי דרגי הכוחות.

הצטיידות עוצבות ממחסנים של עוצבות אחרות

אוגדה 210: - האוגדה נועדה להיכנס לסד"כ צה"ל באפריל 1974. בכוננות "כחול – לבן" במאי 1973, הוחלט להקדים הקמה. ביולי 1973, הוקמה מפקדת האוגדה, הוקמה מפקדת אגד תחזוקה, הוכפף לאוגדה גדוד הנדסה, ואחר-כך גדוד קשר ובוצע תרגיל קשר אוגדתי. היא הייתה  מעין מפקדה משימתית, לא הוכפפו לה חטיבות ואף לא אגד ארטילרי. ערב המלחמה, מצב מפקדת האוגדה היה כלהלן:-

מפקדת האוגדה, 75% ציוד, כמעט בלי רכב: גדוד הקשר עם 75% ציוד, ללא רכב וללא מכשירי קשר;  גדוד חה"נ עם 90% ציוד ו-20% רכב. גדוד הסיור עם 70% ציוד וללא רכב בכלל: מפקדת אגד התחזוקה: - 100%   ציוד אך לא רכב. גר"פ: - 3 פלוגות רפואה קדמיות, ללא רכב, בלי פלוגה בסיסית, בלי מפקדת גדוד. גש"ח: - פלוגה קדמית במחנה כורדני, הושלמו שתי פלוגות ומפקדת גדוד, בחלקה מבוססת על כוח אדם סדיר. עם ההכרזה על הגיוס, נקבע שפלוגת הספקה של חטיבה 274 תועבר לאוגדה.  היא הגיעה עם ציוד אישי, ללא נשק וללא ציוד ייעודי .

העלאת חטיבה 7 לפיקוד הצפון. החטיבה הייתה פרוסה במחנות בדרום כאשר גדוד אחד נמצא בדרך קבע בסיני. לקראת ראש השנה הוחלט, כזכור, להעלות את חטיבה 7 לרמת הגולן. משיקולים כלכליים, וכנראה משום שאז איש לא העריך כי עומדת לפרוץ מלחמה, הוחלט שהחטיבה תשאיר את הטנקים בסיני ובדרום, תעלה צפונה ותצטייד על הטנקים והציוד הנלווה של חטיבה 179, החטיבה לגיוס מהיר של פיקוד הצפון. ואמנם כך היה. בערב ראש השנה, אחד הגדודים של חטיבה 7 הצטייד אף הוא על הטנקים של חטיבה 179 ועל טנקי גדוד המילואים של חטיבה 188 (גדוד 39 שמחסניו היו במחנה ירדן).

חטיבה 179  הייתה "החטיבה המהירה" של פיקוד הצפון (חטיבה מהירה, משמע חטיבה לגיוס מהיר, שאורגנה ותורגלה לכך). בסוף ספטמבר 1973, היה תרגיל גיוס של החטיבה. גדוד אחד תודלק, חומש ויצא לשטח ההתארגנות שלו. עם כניסת הכוננות לתוקפה, הוחלט להשאיר את הגדוד חמוש ומזווד. אנשי המילואים שוחררו אחרי יומיים  כזכור, בעת תגבור פיקוד הצפון לקראת ראש השנה, הצטיידו חטיבה 7 ובית הספר לשריון בטנקים שלה (80 טנקים, כולל זיווד) וגם זחל"מים. נשארו בימ"ח רק 31 טנקים. אי לכך, ביום הגיוס הוחלט לציידה על הטנקים של חטיבה 164. החטיבה התגייסה, צוותי הטנקים הצטיידו והוסעו למחסני החירום של חטיבה 164 במחנה שבגליל התחתון ועלו על הטנקים של חטיבה 164. היות שהטנקים לא היו מזוודים וחמושים, פעולת ההצטיידות ארכה זמן רב מהמתוכנן לגבי חטיבת "גיוס מהיר". ההצטיידות במחסנים לא מוכרים של חטיבה אחרת, והלחץ ליציאה מהירה היו בין הגורמים לכך שהחטיבה הצטיידה בתחמושת חלקית בלבד, ועם חסרים בזיווד, כמו ציוד אופטי למשל. חטיבה 164 הופנתה לפיקוד הדרום.  החטיבה התגייסה במחנה שלה, בגליל התחתון, הצטיידה בכל האמצעים הדרושים שהיו בימ"ח פרט לרכב הקרבי המשוריין שנלקח על ידי חטיבה 179, והוסעה/הוטסה לדרום ולסיני, שם הצטיידה על הטנקים שחטיבה 7 השאירה במחנות שלה, וטנקים נוספים במרחב הדרום..  הטנקים לא היו בכשירות מלאה, וחטיבה 164 נאלצה להתמודד עם בעיות של גיוס והצטיידות בלתי מתוכננים  ובלתי מסודרים, של התרוצצות על פני מרחבי המדינה והתייצבות בזירת לחימה זרה, שונה מזו שהורגלה אליה ותורגלה בה, בהיותה חטיבה צפונית. למרות כל אלה, החטיבה התייצבה בסיני ב- 8  אוקטובר 1973. מיותר לציין כי לאור ההחלטה הזו ניתן להעריך כי, בראש השנה, איש לא צפה  להתפתחות מלחמה. באין סיבה אחרת, לא ניתן להסביר את ההחלטה.

הגיוס המהיר והבלתי צפוי גרר אלתורים בהצטיידות ובזיווד העוצבות. מתוך עדויות בוועדת אגרנט, עולה התמונה הבאה:

חטיבה 9: - 40 זחל"מים נלקחו מן החטיבה לאימון של חטיבת גולני.

גש"פ [גדוד השריון הפיקודי] היה באימונים של 2-3 פלוגות, בשיתוף עם הצנחנים וגולני

חטיבה 4:- 20 זחל"מים הוצאו לאימונים של יחידות אחרות.

חטיבה 179: - 80 טנקים עברו לחטיבה 7.

חטיבה 11: - 28 טנקים לא היו בחטיבה.

חטיבה 204: - 22 טנקים היו בביר תמדה.

חטיבה 670:- 12 טנקים לא היו בחטיבה.

חטיבה 421: - 89 טנקים לא היו בחטיבה. רק 22 טנקים היו בימ"ח. האם במצב זה אפשר להגדיר שהחטיבה בכשירות ומוכנה למלחמה?

חטיבה 274 : - 15 טנקים היו בהסבת קנים מחוץ לחטיבה.

במחסני החירום של צה"ל היו חסרים, בעת הגיוס, 246 טנקים. מצב מחסני החירום, כפי שתואר לעיל, מעורר שאלה: האם אמנם כלל צה"ל ולא המערך הלוגיסטי היה בכוננות וכשירות למלחמה? אם דברי רמ"ח תוא"ר ודברי ראש אג"מ בוועדת אגרנט נכונים, הרי שהאחריות לכוננות וכשירות צה"ל הם בתחום אג"מ ולא באחריות גורמי הלוגיסטיקה. האם העריכו בפיקוד הצפון ובמטה הכללי בכלל שאמנם עלולה לפרוץ מלחמה בימים הקרובים? ספק אם היו מחליטים על  ויתור היתרון של מוכנות חטיבה 179, החטיבה לגיוס מהיר, לטובת הפתרון שניתן. בנוסף לכך, הפיזור של אמצעי לחימה של מערך המילואים, בפיזור כה רב, מעמיד בספק את היכולת של גיוס מהיר ובלתי צפוי כפי שהיה במלחמה.

 

תכנון ההובלה

 

אחד מגורמי היסוד בלוגיסטיקה הוא הובלה והנעת גייסות. תכניות ההובלה  המטכליות התבססה על אותן הנחות היסוד של הגורמים המבצעיים והמודיעיניים במטה הכללי, לאמור שתינתן התראה של חמישה - שבעה ימים לקראת אפשרות של מלחמה. על פי הנחת יסוד זו, הוכנה התכנית לגיוס ולריכוז הכוחות המתגייסים, לזירות הפעילות הצפויות.

נציין כי תקן מובילי הטנקים נקבע על ידי אג"ם כך שיוכל להוביל אוגדה משוריינת, בו-זמנית, בפרק זמן של 24 שעות.

תכנית המגננה - תכנית "סלע", קבעה את היערכות צה"ל למקרה של סכנת מלחמה. תכנית ריכוז הכוחות לשלוש הגזרות, הצפון, המרכז והדרום התבססה על סד"כ מובילי טנקים צהליים (מובילים סדירים ומובילים במחסני חירום של צה"ל) , מובילים מן הפוטנציאל האזרחי שיגויסו לצה"ל, ועל הובלה באמצעות הרכבת. על פי תכנית זו, נקבע לוח זמנים מפורט לתנועה, במשך שבוע ימים. לפי התכנית,  במשך 72 השעות הראשונות, ניתן יהיה להסיע כ- 1,000 טנקים שהם כמחצית הטנקים של צה"ל, באופן הבא:

 

הובלה באמצעות מובילים           359

הובלה באמצעות רכבת ישראל    90

תנועת טנקים על שרשראות        638

סה"כ                                    1,087 טנקים

בפיקוד הדרום, עם הכרזת כוננות ג', בערב כיפור אחרי הצהריים, הוקמו מספר נפ"קים (נקודות פיקוח היסעים) על בסיס הסגל הסדיר של מפקדת הפיקוד, כולל אנשי משטרה צבאית ואנשי חימוש). כפי שידוע, התפתחות האירועים במלחמה הכתיבה שינויים קיצוניים מן התכנון. בתנועתן  החפוזה של חלקי יחידות לחזית, איש לא עצר על מנת לעדכן את אנשי פיקוח ההיסעים מאיזו יחידה הם, כך שאבדה השליטה על סדר התנועה ומפקדת הפיקוד נאלצה להעלות מטוס קל לאוויר, כדי לדווח על התנועה של היחידות.

בפועל, במשך 72 השעות הראשונות, עד ה- 9 אוקטובר 1973, בשעה 10:00 התייצבו בחזיתות 1,741 טנקים, מהם 1,432 טנקים בתנועה על שרשראות, עם כל המשתמע מכך מבחינה טכנית, ומבחינת העומס על הטנקיסטים הנובע מתנועה ארוכה שכזו. לחזית הדרום למשל, נעו למעלה מ- 700 טנקים על שרשראות מרחק עד 300 ק"מ, בגזרה הדרומית בעיקר.

בעניין מצב כשירות הטנקים ועל פי הנתונים שנמסרו לוועדת אגרנט על ידי ראש אג"א במלחמה, האלוף נחמיה קיין, היו 168 תקלות בטנקים שנעו על שרשראות, כלהלן: 26 שוט קל (מנוע סולר), 12 שוט מטאור(בנזין), 20 טנק פטון, 97 טנקי שרמן, 13 עם תקלות שונות. בנוסף לאלה, 11 טנקים לא הוצאו ממחסני החירום עקב תקלות שונות.

למפקד גייסות השריון, האלוף אברהם אדן (ברן), היו נתונים אחרים, של מספר טנקים פחות: 120 טנקים נתקעו בדרך ועוד 19 שנשארו במחסני החירום.

בפיקוד הצפון, הודות לפריסה הקדמית של מחסני החירום של חטיבות הטנקים במשך השנה שקדמה למלחמה, התאפשרה תנועת  הטנקים על גבי שרשראות, עד לשטחי הכינוס וההיערכות, ותכנון הובלת טנקי שרמן  והארטילריה המתנייעת שנשארו עדיין באזור הגליל המערבי, על גבי מובילים. כך יכלו הטנקים הראשונים של עוצבות המילואים לנוע על זחליהם מהמחנות בגליל המזרחי לעבר נהר הירדן, ולעלות לרמת הגולן, כבר בלילה הראשון.

 

חודשיים לפני המלחמה, הנחה אלוף פיקוד הדרום החדש, האלוף שמואל גונן, לתכנן את ריכוז הכוחות והשליטה על הצירים באופן שריכוז הכוחות יסתיים תוך 72 שעות מפקודה ["ק"], כלהלן:

ריכוז הכוחות תוך 72 שעות מ"ק".

תנועת טנקים על שרשראות מקו באר שבע-רפיח ודרומה, לאותם כלים שזהו מקום חנייתם הקבוע.

הקצאת צירים עיקריים: לאוגדה 162- הציר הצפוני, לאוגדה 143- הציר הדרומי.

תדלוק הטנקים עם הגעתם לסיני באמצעות מכליות אזרחיות.

כשבועיים לפני המלחמה התכנית הוצגה לראש מחלקת תחזוקה במטכ"ל/אג"א על ידי קצין האפסנאות של פיקוד הדרום, אך לא התקבלה על דעתו. על אף זאת, היא שימשה בסיס לביצוע ההיסעים במלחמה. ראה עדות תא"ל גרשון ארנטל בוועדת אגרנט.

לשליטה על הצירים, פיקוד הדרום נקט בפעילות כלהלן:

ב-5 אוקטובר: פריסת חוליות חילוץ בצירי התנועה, השלמת ההכשרה של רק"מ, רכב וציוד לחימה אחר ביחידת החימוש הפיקודית. כן ניתנו הוראות לאוגדות 143, 162, 252 להעביר דוח כשירות, וניתנה הוראה לחמש ולזווד את ימ"ח ביר- תמדה

ב-6 אוקטובר: רק בשעה 1145 נתקבל אישור אג"ם/מבצעים לגייס נפ"קים. מרכז התנועות הפיקודי הוציא פקודת התראה להיסעים לריכוז כוחות. הפקודה קבעה כי סד"כ מאזורי באר שבע, שדה תימן, צאלים, שבטה, ינוע על שרשראות. כוחות מאזור קסטינה, ג'וליס והסביבה ינועו על מובילים ורכבות עד אל-עריש ומשם על שרשראות.

על פי הנהלים, כוח העובר ליד נקודת פיקוח חייב לדווח על שם היחידה . בפועל, הכוחות לא נעצרו, לא דיווחו לאיזו יחידה הם שייכים. כתוצאה מכך, היה שיבוש מוחלט.

 

ימים ראשונים-הבלימה

 

פיקוד הצפון:- זירת הלחימה ברמת הגולן, מאופיינת הריבוי הצירים בה: צירי אורך, מן הגליל לרמה, וצירי רוחב, החוצים את רמת הגולן, מצפון-מערב לדרום-מזרח. ריבוי הצירים, בעיקר צירי האורך אפשר הקצאת צירים לוגיסטיים לכוחות  הפועלים בגזרה, לכל אוגדה ציר לוגיסטי עצמאי, כשאוגדה פועלת לאורך ציר התקדמות אחד. הקרבה לישובים האזרחיים, והקרבה היחסית למתקנים הלוגיסטיים, מאפשרת סבבי הספקה קצרים יחסית.

היערכות הפיקוד ברמת הגולן, לפעילות ביטחון שוטף, כללה את החטיבה המרחבית  820 ואת חטיבת השריון 188. חטיבה מרחבית 820, שהייתה אחראית על קו המוצבים, הייתה מקבלת כוחות תחת פיקודה והייתה כפופה מבצעית ולוגיסטית לפיקוד הצפון. חטיבת השריון 188, הייתה בת שני גדודי טנקים סדירים וגדוד מילואים- גדוד 39. גדוד 74 היה האחראי על הגזרה הצפונית, וגדוד 53 על הגזרה הדרומית. כל גדוד נפרס בשתי פלוגות בקו ופלוגת עתודה.

בעת תגבור הכוחות לקראת ראש השנה, הועלתה חטיבה 7 לרמת הגולן. בערב יום הכיפורים, החטיבה שימשה כעתודה פיקודית ונפרסה בריכוזים הגדודיים הבאים: גדוד 77, ליד נפח, גדוד 82 בסנדיאנה, גדוד 71 (הוא גדוד בי"ס לשריון)- בווסט, וגדוד חרמ"ש  75 במחנה ירדן.

מבחינה לוגיסטית, בתקופה שלפני המלחמה, בתקופה של פעילות ביטחון שוטף ושל "ימי קרב", החטיבות פעלו ישירות מול המטה הלוגיסטי של פיקוד הצפון.

תחזוקת הכוחות התבססה על שלושה גורמים:

מתקני המרכזים הלוגיסטיים של אג"א הפרוסים במרחב הצפון.

מתקנים לוגיסטיים קדמיים: ברמת הגולן היו שלוחות של מרכז הציוד, מרכז התחמושת, מרכז המזון, סדנאות חיל החימוש ומערך רפואי. השלוחות של המרכזים רוכזו במשך הזמן למרכז הספקה זירתי, מה"ס (מרכז הספקה) צנובר.

מצבורי תחמושת במחנות ובמתקנים בגולן.

כלי הרכב של הדרגים הלוגיסטיים של הגדודים – דרגי א'- היו מוכנים, עמוסים בדלק, תחמושת, מים ומזון, בהתאם לתרגולת, לפקודות הקבע לקרב (פק"ל) ולתורת הפעלת הלוגיסטיקה בשריון. מילוי הדרגים נעשה בשיטה של דחיפת האמצעים מן הדרג הגבוה לדרג המוך יותר, מהפיקוד לאוגדה, לחטיבה ולגדוד, ומן הגדוד לטנקים - על ידי תרגולת יציאת הטנקים לנקודת מפגש בה נמצאו כלי הרכב עם התספוקת.  לכל חטיבה הייתה עצמאות לוגיסטית של לפחות 24 שעות.

כאמור, הייתה חטיבה 188 חטיבה ששהתה דרך קבע ברמת הגולן, והייתה חטיבה אורגנית של פיקוד הצפון. עם ההכרזה על מצב כוננות, מתוך הערכה שיש להתכונן ליום קרב, הכין כל גדוד חמישה זחל"מים עמוסים בתחמושת וחמישה זחל"מים עמוסים בדלק. לאחר פתיחת האש, הכינה החטיבה עוד 14 משאיות ריו [משאיות בעלות הנעה קדמית] עמוסות בתחמושת, מתוך המלאי שהיה במתקן הקדמי בצנובר. ביום ג' 9 אוקטובר, הפסיקה חטיבה 188 לפעול כחטיבה וקצין הלוגיסטיקה שלה, רסן ירמי יוספזון, עבר לחטיבה 7.

בליל 7-8 אוקטובר, בוצע תדלוק וחימוש לחטיבות. בחטיבה 179 לא היו מכליות תדלוק אלא משאיות עמוסות חביות דלק, כאשר על כל משאית משאבה אחת או שתיים בלבד. היו לכך השלכות הן מבחינת הזמן שבוזבז, שכן לא ניתן היה לתדלק יותר משני טנקים בו-זמנית, והן מבחינת עייפות צוותי הטנקים שנדרשו להפעיל מאמץ רב כדי לתדלק את הטנקים באמצעות משאבות המופעלות ידנית. כנראה שמחמת העייפות הטנקים לא תודלקו ואולי אף לא חומשו במלואם. למחרת קמה צעקה של חוסר בדלק ובתחמושת, שבעקבותיה הובאו חיילי חרמ"ש שלא השתתפו בקרבות, וסופקו משאבות דלק נוספות, בכדי לסייע בתדלוק הטנקים מחביות.

בשלב הראשון של הבלימה, היה על המערך הלוגיסטי של הפיקוד להתמודד במקביל עם שתי משימות חיוניות:

מתן סיוע לוגיסטי ליחידות הלוחמות בחזית: חטיבה 188, חטיבה 7, חטיבת גולני, גדוד הנחל שבקו וכוחות המילואים הראשונים שנכנסו לקרב.

מתן סיוע לוגיסטי וארגון אמצעים ליחידות המילואים המתגייסות, תוך כדי גיוס מערך המילואים של היחידות הלוגיסטיות עצמן (גדוד הובלה, מערך יר"מים, חבורת תחזוקה פיקודית, מערך ההיסעים, המערך החימושי, הרפואי ועוד). חבורת התחזוקה הפיקודית שהוקמה וביצעה אימון הקמה בשנה 1972, פעלה כזרוע הביצוע של האגף הלוגיסטי של הפיקוד, לשליטה על המרחב הלוגיסטי.

לאחר היומיים הראשונים, הפעילו שלוש האוגדות הפועלות בחזית הצפון את המערך הלוגיסטי שלהן, וכיסו למעשה את כל שטח רמת הגולן, בעבודה מתואמת עם פיקוד הצפון. נדמה כי הרמטכ"ל, רא"ל אלעזר, הושפע מאופן ההתארגנות הראשונית של המערך הלוגיסטי כאשר העיר במוצב הפיקוד העליון, ב-9 באוקטובר ש"אחת הבעיות של כוחותינו היא גם הבעיה הלוגיסטית. הארגון הלוגיסטי שלנו משובש, כי יצאנו למלחמה ישר מהימ"חים, הגש"חים והפלה"סים וכל הדברים האלה הם קרעים- קרעים". צריכים לזכור כי המערך הלוגיסטי התגייס יחד עם כל הכוחות, בעוד שבתכניות הגיוס  וההתארגנות, נקבעה כי יגויס ויצטייד בעדיפות שנייה.

מתקפת הנגד והפריצה לסוריה

אוגדה 36

בלילה שבין שבת 6 אוקטובר  ויום א' 7 אוקטובר, אוגדה 36 קיבלה אחריות על הגזרה, והכוחות שפעלו ברמת הגולן עברו תחת פיקודה . עד אז, ועד לגיוס המערך הלוגיסטי של האוגדה, הצטיידותו ותחילת הפעלתו, תחזוקת הכוחות בגולן נוהלה על ידי האגף הלוגיסטי של הפיקוד. לרשות הפיקוד עמדו מערך הובלה אורגני, חבורת תחזוקה פיקודית לשליטה, מערך אחזקה לרכב ולטנקים בסדנאות הפרוסות במרחב, מערך רפואי שגויס בחלקו עוד בתקופה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ומערך אחזקת ציוד קשר, במסגרת גדוד הקשר הפיקודי.

מיד עם גיוס המילואים החלו למלא את הדרגים של החטיבות הסדירות והמתגייסות: חטיבה 188, חטיבה 7, חטיבה 179 וחטיבה 679, וזאת ממצבורי תחמושת שהיו פזורים במחנות בגליל המזרחי.

ביום א' 7 אוקטובר 1973, הורה קצין הלוגיסטיקה  של אוגדה 36, סא"ל רמי דותן, למלא את בטני הטנקים של היחידות המתגייסות ואת הדרגים של החטיבות.

בימי הלחימה הראשונים, האוגדה הייתה האוגדה הראשונה שהתארגנה מבחינה לוגיסטית. לרשות שתי החטיבות שלה בשלבים הראשונים של הלחימה, חטיבה 7 וחטיבה 188, עמדו אמצעים לוגיסטיים אורגניים, דלק ותחמושת, עמוסים על גבי רכב, מחלקות חימוש ומחלקות רפואה בגדודים, מערך רפואי של רופאים במוצבים, ובונקר רפואי במחנה נפח. הוקמו שלושה מרכזים לוגיסטיים חטיבתיים, במחנה יפתח עבור חטיבה 679, במחנה פילון עבור חטיבה 179 ועבור חטיבה 7. החל מיום ג' 9 אוקטובר, האוגדה ארגנה גם דחיפה שוטפת של הספקה לחטיבה 188. הדרגים של החטיבות הופעלו על ידי אגף הלוגיסטיקה של האוגדה בריכוז ובהפעלה אוגדתית .

במחנה כרזים, הקים קצין הלוגיסטיקה של האוגדה, סא"ל רמי דותן, מרכז לוגיסטי אוגדתי, שנועד לשמש מצבור קדמי לדרגים של החטיבות הלוחמות.

בתחום הפינוי הרפואי, גדוד הרפואה של האוגדה פעל בציר גונן החל מיום ב', 8 אוקטובר.

בתחום האחזקה, הפעיל הגש"ח (גדוד שירותי חימוש) במחנה עליקה שתי פלוגות קדמיות לטיפול בטנקים: פלוגה אחת לשוט קל ואחת לשוט מטאור. פלוגה קדמית לשוט קל פעלה בציר גונן עבור חטיבה 7. במשך ימי המלחמה, הגש"ח של אוגדה 36 טיפל בקרוב ל- 200 טנקים.

פלוגת תחזוקת ציוד קשר פעלה לאורך הצירים לתיקון ציוד קשר.

פלוגת התחמושת של הגה"ס (גדוד הספקה) האוגדתי, גה"ס 594, החלה להתמלא בתחמושת בשלוחה הצפונית של מרכז התחמושת של המטכ"ל בגליל. שדרות תחמושת ומכליות דלק שנשלו מבסיסי המרכזים הלוגיסטיים של המטכ"ל, בתיאום עם המטה הלוגיסטי של פיקוד הצפון, התייצבו בצומת ראש פינה-מחניים ומשם נעו בשליטת אוגדה 36 למחנה כורזים. ממחנה כורזים הופנו הדרגים צפונה לגונן ומשם לצומת ווסט  ודרומה לגשר אריק ולמעלה הגולן.

החל מיום ה', 11 אוקטובר, דילג המרכז הלוגיסטי של אוגדה 36 מכורזים ובתאריך 12 אוקטובר הוקם מרכז לוגיסטי קדמי של האוגדה בצומת ווסט, אליו קידם הפיקוד שדרות תיספוקת יומיות. מדי יום אורגנו בו שדרות תיספוקת לחטיבות . הפיקוד הפעיל גם תחנות דלק בצמתים מרכזיים. 

כל שדרה של דרגים לחטיבות כללה תחמושת, דלק, מים, מנות קרב בתוספת ירקות טריים, פרות, סיגריות, דואר ועיתונים. חוליות השליטה של אגד התחזוקה הובילו את השדרות הללו לנקודות מפגש עם הדרגים של החטיבות.

העובדה שמצבת הטנקים הייתה קטנה בהרבה מן התקן, עקב הפגיעות הרבות בטנקים, אפשרה לנצל את רכב בעל הנעה קדמית שבדרגים כדי להוביל את התיספוקת, בלי להכניס את רכב הגה"ס, שהוא רכב ללא הנעה קדמית. על ידי כך, לא קודם  הרכב של הגה"ס לשטחי הרמה והושאר בעין זיתים.

לאחר הימים הראשונים של גיוס והצטיידות, פעל המערך הלוגיסטי בכל הרמות לסיפוק צורכי היחידות.

היו מקרים של היפגעות אנשי הלוגיסטיקה על ידי כוחותינו, שפעלו לחילוץ ותיקון טנקים, כפי שקרה למשל בחטיבה 7. הריכוז הלוגיסטי של החטיבה היה באזור נפח, בו היו מרוכזים טנקים פגועים או לא תקינים, ומשאיות דלק ותחמושת. במקום אירעה תקלה, עליה שמספר אביגדור קהלני, מפקד גדוד 77 של חטיבה 7 :

"ב- 10 אוקטובר 1973, התקיימה קבוצת פקודות חטיבתית בחטיבה 7. בהעדרו של קצין האפסנאות החטיבתי, את פרק המנהלה והאפסנאות, הציג קצין האפסנאות של חטיבה 188, שנאמר כי ממלא את מקומו של ארתור גפני, קצין האפסנאות.

"בהתאם לסדר המקובל בקבוצת פקודות, בגמר דברי קצין התותחנים, מוטל על קצין האפסנאות החטיבתי להסביר את שיטת המנהלה במבצע, אך ארתור לא נמצא במקום, וקצין התחזוקה בחטיבתו של בן שוהם [רס"ן ירמי, קצין התחזוקה של חטיבה 188] החליפו, והסביר איך וכיצד יגיעו התחמושת והדלק. משאיות תחמושת ודלק ינועו בעקבות הגדודים למקום חנייתם לקראת הלילה. חיפשתי שוב את ארתור אך הוא לא היה באוהל.

"במשך כל קרבות הבלימה היה ארתור צמוד לאזור התחמושת והדלק שמאחורינו. הוא הסתובב בין הטנקים, כדי לוודא בעצמו שהצוותים מקבלים את כל מבוקשם ושפריקת המשאיות נעשית כשורה........באופן טבעי שימש אזור התדלוק גם כמוסך לתיקון הטנקים המקולקלים. זקס, קצין החימוש החטיבתי, ועוזריו היו במקום וארבו לכל טנק שהגיע. כך היה גם כאשר הגיע הטנק של יאיר סווט, שפונה לאחור. הצוות החימושי עלה על הטנק לבדוק את כל מערכותיו, כדי להחזירו ללחימה. החשמלאי לחץ על ההדקים ופגז לא ידוע, שהיה טעון בתותח, נפלט ישיר אל משאית דלק שהייתה במקום. המשאית התלקחה והתפוצצה מיד. מתוך תא הנהג קפצו שני אנשים אחוזי להבות , אשר ניסו להתרחק, אך האש השיגה אותם והם מתו זמן קצר לאחר מכן.

 "בהתפוצצות המשאית עפה חתיכת מתכת ופגעה בחלק העליון של רגלו של ארתור, שעמד לא הרחק משם. אל המקום רצו הרופא החטיבתי ודר' אלכס, והם החלו לטפל בו. הפצע היה קטן יחסית אך הסתבר לשניים שיש דימום פנימי.

"הם נתנו לארתור שתי אינפוזיות, אך מצבו לא השתפר כלל. הליקופטר שהוזעק למקום הגיע תוך חצי שעה וארתור פונה לבית החולים. בדרך הוא נפטר. אך המידע שנמסר לנו, שעה שהתקיימה קבוצת הפקודות היה שארתור נפצע קשה".

אוגדה 210

בעקבות כוננות "כחול לבן" במאי 1973, הוחלט במטה הכללי להקדים את הקמת אוגדה 210, בפיקוד דן לנר. קצין הלוגיסטיקה של האוגדה היה סא"ל אלכס קירל.

לקראת אוקטובר 1973, היה מצב האוגדה כלהלן:

מפקדת האוגדה שהתה במחנה באזור חיפה,  כשברשותה כ-75% מן הציוד ואין בה כמעט רכבים.

בתחום המערך הלוגיסטי, מפקדת אגד תחזוקה ביצעה אימון שלדי שבועיים לפני המלחמה והמפקדים הספיקו להכיר זה את זה. באגד והיו היחידות האלה:

גדוד רפואה (גר"פ): - הגדוד לא היה מאורגן במבנה של פלוגות קדמיות מנוידות, כמתאים לפלוגות האמורות לנוע בעקבות חטיבות שריון. היו שלוש פלוגות רפואה במבנה שהתאים לחטיבות חיל רגלים. לא הייתה פלוגה בסיסית ולא היה ציוד למפקדת הגדוד. המפקדה צוידה באופן מאולתר מתוך הציוד שהיה במחסנים.

גדוד שרותי חימוש (גש"ח) : - מפקד הגדוד, סא"ל שאול סולומן) קיבל את המינוי שבועיים לפני המלחמה. הוא היה מפקד יחידת החימוש הפיקודית 651 של הפיקוד. הוחלט על יד הפיקוד להקים את הגש"ח על בסיס  הסדנא החטיבתי של חטיבה 164, על בסיס טנקי שרמן, הסדנא החטיבתי של חטיבה 4, אשר טרם סוכם אם תישאר במסגרת האוגדה או תועבר לגורמים אחרים, אבל גם היא על בסיס טנקי שרמן, וכן תוכנן לכלול בגש"ח את הסדנא החטיבתית של חטיבה 188, היחידה שעברה אימון והייתה בנויה לפי המבנה של פלוגה קדמית של חטיבת שריון. בנוסף לאלה, תוכננה השלמה כוח אדם ואמצעים מיחידת החימוש הסדירה. עם תחילת הגיוס, כנראה ב-8 לחודש, הועבר הפיקוד על היחש"ם לידי סא"ל גדי בתר, ושאול סולומון היה למפקד גש"ח במשרה מלאה. הגש"ח התחיל להתארגן במחנה מוצקין. היו קשיי התארגנות רבים. למשל, הציוד האישי של אנשי הסדנא החטיבתית של חטיבה 164 היה אמנם במחנה נפתלי, בצומת גולני, אבל הציוד הייעודי, כולל רכבים וכלי עבודה נמצאו עדיין במחנה ביל"ו, ליד רחובות. היה צורך בנסיעה של אנשי הסדנא למחנה ביל"ו להבאת הציוד. המפגש הראשון של הגש"ח היה למעשה ליד גינוסר, שם התרכז הגדוד  לראשונה, ביום שני, 8 אוקטובר 1973. במשך הלחימה, הגש"ח תיקן 216 טנקי שוט, 53 טנקי שרמן, 22 מכמ"תים (מרגמות כבדות מתנייעות). כן הושבת 43 טנקים. צוותי החימוש עלו עם הכוחות לרמת הגולן. צוותי החימוש האורגניים של הגדודים נעו בעקבות הטנקים ונפרסו בעורף הכוחות הלוחמים.

פלוגת הספקה. לאוגדה לא הוקם עדיין גדוד הספקה. פלוגת ההספקה הייתה היחידה בצה"ל שעדיין לא פורקה בעקבות הקמת האוגדות הקבועות והקמת גדודי הספקה אוגדתיים. הפלוגה הייתה לפלוגת הספקה אורגנית של חטיבת טנקים 274, חטיבה עצמאית, בפיקודו של אל"ם יואל גונן. הפלוגה עברה אימון הקמה במסגרת חטיבה 274 ביוני 1972, אימון בצורה של גה"ס מוקטן, ולא במתכונת של פלה"ס רגילה. הפלוגה הייתה מאורגנת במסגרת רשת הגיוס של חטיבה 274, מה שלא הקל על תהליך הגיוס וההעברה לפיקוד הצפון. ביום שני, ה-8 לחודש, הפלוגה קיבלה הקצבת רכב, ויכלה להתחיל למשוך הספקה עבור האוגדה.  למחרת היום, 9 אוקטובר, הפלוגה דילגה לאזור חוקוק ומשם ארגנה ושלחה שדרות תספוקת, כולל תחמושת, דלק, מים ומזון לאזור חושניה  וסינדיאנה. אחרי הצהריים אותו יום, דילגה הפלוגה לאזור גשר אריק. בהמשך, ב-12 אוקטובר, הפלוגה דילגה לאזור סופה.

התארגנות אגד התחזוקה של האוגדה נמשכה שלושה ימים. הוא הוקם והתארגן למעשה תוך כדי המלחמה. למעשה, אגד התחזוקה של האוגדה התחיל כבר ביום שני, ה- 8 לאוקטובר 1973, לתת שירותים לוגיסטיים ליחידות האוגדה, בהתאם לצירי ההתקדמות ובהתאם לאפשרויות שהיו. הריכוז הראשוני של האגד היה באזור גינוסר, משם דילג לאזור גשר אריק

ניהול הקרב בימים אלה בוצע על ידי מפקדי הכוחות בשטח  בלא שניתן מענה הולם של סיוע לוגיסטי על ידי מפקדת האוגדה. בפרק זמן של 24 - 48 שעות לאחר שהכוחות עלו לרמת הגולן התארגנו גורמי הסיוע הלוגיסטי, שהתבססו על רכב מגויס. בשלב זה היה חוסר גדול במכליות דלק ומים. על כך סיפר מפקד האוגדה, אלוף דן לנר: "למעשה, ההספקה גם של דלק וגם של תחמושת וגם פינוי נפגעים התחילו לפעול מההתחלה בצורה מאולתרת ביותר ואט - אט, בצורה יסודית יותר".

לאחר ההתארגנות וההצטיידות, פרסה פלוגת ההספקה באזור גינוסר. האוגדה ארגנה דחיפת אספקה לפי דרישה של הכוחות, פרט לתחמושת ארטילרית, שנדחפה ישירות על ידי הפיקוד לאגד הארטילרי, וממנו לגדודים, באחריות האגד הארטילרי ולא באמצעות אגד התחזוקה.

ביום א' 7 אוקטובר בערב היו כבר דיווחים מכוחות מסוימים של האוגדה על מחסור בתחמושת. בליל 7-8 אוקטובר, הגיעו שיירות שאורגנו על ידי אגף הלוגיסטיקה של פיקוד הצפון, משאיות סמי-טריילר עמוסות בתחמושת, בחביות של דלק, בנזין וסולר. במקרים רבים התדלוק התבצע מחביות, באמצעות המשאבות התקניות של הטנקים.

השיירות הפיקודיות הגיעו עד לנקודות המפגש בכל ערב או בכל בוקר. מפקדת אגד התחזוקה בפיקודו של אל"מ חיים טיטלבאום, דאגה להעביר את התיספוקת מהשיירה הפיקודית לרכב הדרגים של החטיבות. לעתים, בהובלה של חוליות השליטה מאגד התחזוקה, הועברה התיספוקת ישירות לכוחות. הטנקים, שדילגו לאחור, בצורה מתואמת, התמלאו והמשיכו בלחימה.

גדוד הרפואה פעל באופן הבא: לכל חטיבת מילואים הייתה פלוגת רפואה חטיבתית תקנית, שהתגייסה עם החטיבה. מפקדת הגדוד הוקמה ואורגנה תוך כדי כל ההתארגנות.

לא היה בנמצא ציוד  או כל דבר ייעודי למפקדת הגדוד. כמו כן, לא הייתה פלוגה בסיסית לגדוד, אולם  תוך 24 שעות הגיעו צוותי רפואה לגשר אריק, פרסו שם וקלטו נפגעים.

הגש"ח הורכב מפלוגת רק"מ לטנקי "שוט קל" של חטיבה 188 הסדירה, מפלוגת רק"מ לטנקי "שרמן" מחטיבה 4 ופלוגה מחטיבה 164 (אשר כידוע ירדה לפיקוד הדרום). הפלוגות הגיעו מצוידות חלקית. הגש"ח קיבל את הציוד הייעודי תוך כדי המלחמה. כמו כן קיבל גם כ-100 חיילי חימוש סדירים מיחידת החימוש של פיקוד הצפון, ואת מפקד היחידה.

אוגדה 146

אוגדה 146 הייתה אוגדת השריון של פיקוד המרכז. היא נועדה לשמש עתודה מטכלית והייתה מצוידת בטנקים מסוג "שוט מטאור" עם מנוע בנזין, שהיו מיועדים להסבה לטנקים מסוג "שוט קל" עם מנוע דיזל. החטיבה הממוכנת הייתה מצוידת בטנקים מיושנים מסוג "שרמן".

על ההתארגנות של היום הראשון, סיפר חגי שלום, קצין החימוש של האוגדה, לימים אלוף וראש אג"א:

"תהליך הגיוס התנהל בשבת אחר הצהרים של ה-6 אוקטובר 1973. היה אי-סדר רבתי. כוחות זרמו לימ"חים להצטייד, לזווד את הכלים, להתחמש. בחלוקת התחמושת הייתה בעיה אמיתית: במקביל לזיווד היה צריך למשוך את  התחמושת בטנדרים ממתקן התחמושת בהרי יהודה. הטנדרים היו טנדרים אזרחיים, מגויסים במסגרת יר"ם [יחידת רכב מגויס].

לפי התכנית, היה כל התהליך אמור להתנהל כארבעה ימים. ההנחה המוקדמת הייתה שעתודת מטכ"ל אין צורך להאיץ בהכנותיה, כי יזדקקו לה בשלב מתקדם של הלחימה.

במציאות, צריך היה לבצע את הכל על ידי הצוותים ועל ידי החיילים של דרגי א' החטיבתיים....ההתחמשות הייתה מזורזת, מאולצת, מתישה וחלקית. לא הצליחו למלא את הטנקים בכל הבטן-בפגזי הטנקים. לא הצליחו למלא בתחמושת קלה, והחלו בתנועה על הזחלים בדרכים ביהודה ושומרון. הכל בתנועה על זחלים, פרט לגדוד אחד של חטיבה 205 [שקיבל מובילים]...בשטח ההתארגנות הכל היה מעורבב, תחמוש, תדלוק וזיווד הטנקים. היה חסר ציוד אבל למרות ההתארגנות החפוזה, כולם הבינו את החשיבות של התנועה קדימה לשטחי הכינוס."

לפנות ערב של  יום א' 7 אוקטובר,  הגיעו היחידות הראשונות של האוגדה לעמק הירדן, כשהן חסרות תחמושת בחלקן במקרים מסוימים מכלי הדלק כמעט ריקים. קצין  הלוגיסטיקה של הפיקוד  שפגש את אנשי הלוגיסטיקה של האוגדה פתר את בעיות התדלוק במקום על ידי גיוס דלק אזרחי בתחנת הדלק בצמח.

כך סיפר סא"ל חיים לבב, קצין הלוגיסטיקה של פיקוד הצפון כנס לוגיסטי בנובמבר 1973:

"כבר בערב של 7 אוקטובר, הגיעה אוגדה 146. קלטנו אותה בצמח. היו מייד בעיות של תדלוק מאחר ורוב  החטיבה [חטיבה 205] הגיע על שרשראות. היו גם בעיות של תחמוש מאחר והחטיבה לא תחמשה בתחמושת זעירה וגם בחלק מן התחמושת הכבדה. ואז היינו צריכים להתחמש. ורק למחרת ביום ב' [8/10] בבוקר האוגדה הזו או חלק מן האוגדה נכנסה לקרב.

לאחר המלחמה, קצין הלוגיסטיקה של האוגדה, סא"ל מאיר צוקר [לימים אל"מ מאיר צור, קצין הלוגיסטיקה של פיקוד הצפון], תיאר את ההתארגנות הלוגיסטית הראשונית  בדו"ח שהגיש:

"פעולות היחידות ומערך התחזוקה בשלב ההתארגנות:

1). נהלי הצטיידות ומשכי זמן:-

א). ככלל, כל פריטי האפסניה והתספוקת אשר היו מיועדים להימשך החל מ- ק' [שעת קבלת פקודת הגיוס] מוכתב בשעת חירום, נמשכו עוד לפני הזמן אשר היו מיועדים להימשך.

ב). כל פריטי הציוד והתספוקת נמשכו מהבסיסים השונים, דלק, מזון, ציוד ותחמושת לאחר שהיו הקצבות מוקפאות בכל הבסיסים המנפקים, והעתק ההקצבות בפק"ל הימ"חים.

2). אמצעים לציוד וריכוז כוחות, השלמות חירום, כשירות יחידות (רמת מלאי ובטנים):

א). עם תחילת הכוננות דווח על ידי קציני האפסנאות של חטיבה 205, חטיבה670, אגד ארטילרי 213 על חסרים בדלק בבטני הרכב (בניגוד למה שהיה מוצהר על ידם מספר ימים לפני כן). עקב כך, הגשנו דרישה לפיקוד  המרכז/מהס"פ [מפקד הספקה פיקודי] להשלמת הבטנים ליחידות הנ"ל לפי הכמויות הכוללות האלה:

     חטיבה 205                       26,000 ליטר בנזין.

     חטיבה 670              20,000 ליטר בנזין.

     אגד ארטילרי 213     16,000 ליטר בנזין.

הדלק הוזמן ב-5 אוקטובר ונדחף ליחידות ב-6 אוקטובר בסביבות הצהרים.

ב). כל דרגי א' בדלק בכלי קיבול של היחידות היו מאוחסנים בימ"חים, מכליות הדלק של היחידות התמלאו כמתוכנן (מילוי דרגי א') במסוף אשדוד, במסוף פי גלילות ובבית זית. יש לציין שהמילוי עבר ללא תקלות, ובזמן הנוסף נמשכו בלוני גז שהיו מתוכננים להימשך בחירום.

ג). מנות קרב וביסקוויטים עבור בטנים, דרגי א' ויום צריכה להתארגנות היו מאוחסנים בימ"חים לפי התקנים. הקצבות לחם ממאפיות שונות לא כובדו מכיוון שיום 6 אוקטובר היה שבת ויום כיפור.

ד). בהתאם לדרישותינו ובסיכום עם פיקוד המרכז, נשלחו היחידות למשוך מזון טרי עבור יומיים, מנות קשות לשבוע ולחם ליומיים מבסיס המזון בצריפין.

ה). להלן פירוט הקצבות אפסניה נוספות שנמשכו על ידי היחידות:

מסיכות אב"כ מאשדוד (פרט לאגד התחזוקה שמשך ברמה).

סוללות לפנסים-מבסיס ציוד תה"ש [תל השומר]. לא היו תקלות בנושאים אלה.

כאשר נודע כי האוגדה עולה צפונה, ביקשתי להסדיר עבורנו מילוי כל הסד"כ בבנזין וסולר באזור צמח, ואמנם כאשר הגענו לשם, המתינו לנו מכליות תדלוק של פיקוד הצפון".

התארגנות היחידות הלוגיסטיות של האוגדה:

בליל 8-9 אוקטובר, לאור הגדרת המשימות הצפויות, עסקו כל כוחות פיקוד הצפון ברמת הגולן בהכנות לוגיסטיות: תדלוק, תחמוש, טיפולים בטנקים, תיקון ושיקום כלים שנפגעו. עשרות טנקים תוקנו, והרכב הקרבי היה מוכן ללחימה לקראת בוקר. למעשה כל לילה, ובעת הצורך גם בשעות היום, חדרו שיירות של הדרגים אל שטח הלחימה. חיילי החרמ"ש שנלוו לשיירות אלה היו עובדים במהירות לתדלוק הטנקים ובהעברת פגזים. באותו הזמן, אנשי החוליות הטכניות עברו מטנק לטנק, לתקן את הפגיעות של יום הלחימה. כל האנדרלמוסיה הזו הייתה מסתיימת לקראת השחר, וכל השיירות היו מתארגנות במהירות ועוזבות את השטח. וכך מתאר זאת מח"ט 4, אל"מ יעקב הדר- פפר - :" משחלפו השעות והדרגים טרם הגיעו אלינו, התמלאנו דאגה והתחלנו "לנדנד" בקשר. הסתבר שהמכונה חרקה עדיין. הוכנסו שיירות גדולות מדי כי מטה האוגדה לא ידע בדיוק את סדר הכוחות של החטיבות שסופחו אליה בשדה. התייחסו אליהם כאל חטיבות בתקן מלא (והרי לא כך היה) ונוצרו "פקקים". הסיירים אף התקשו למצוא את חניונינו". אבל לבסוף הגיעו הדרגים. למראה השיירה הגדולה הייתה דאגה שמא לא יצליחו לצאת לפני עלות השחר. אבל לקראת חמש בבוקר, לא נותרה בשטח אף משאית".

המשיך לתאר את הדברים קצין הלוגיסטיקה של האוגדה, סא"ל צוקר:

"הגה"ס [גדוד ההספקה] האוגדתי התארגן במהירות. גיוס כוח האדם פעל כראוי, לעומת זאת גיוס הרכב היה בעייתי: חלק מן הרכב שגויס לא התאים למשימותיו ומצבו הטכני לא היה  טוב.

גם ברכב במחסני החירום היו ליקויים: מתוך 39 מכליות דלק רק אחת הייתה מצוידת במשאבה. לא היו מלגזות ולא היו מכליות מים.

בשל מחסור במשאיות להעמסת כל מלאי התחמושת שהוקצבה לאוגדה, נמשכה כמות קטנה בשליש מן המתוכנן והיה מחסור בתחמושת קלה ובסוגים מסוימים של תחמושת טנקים

"הטנקים הוציא עד כדי 70 פגז ליום לחימה. גם האוגדה וגם הפיקוד עשו  מאמצים לדחיפה מוגברת של  תחמושת לדרגים.

"בכל יום לחימה בשלב הבלימה, הייתה הוצאה של קרוב ל-6,000 פגזי טנקים ליום, והוצאה של שתי מנות תחמושת ארטילרית. במשך התקופה מ-6 עד 24 אוקטובר, האוגדה סיפקה כמויות תחמושת אלה:

1,650 טון תחמושת לטנקי "שוט", 200 טון תחמושת לטנקי "שרמן", 650 טון תחמושת ארטילרית, 250 טון תחמושת קלה.

דלק: הוזרם לכוחות הלוחמים ובמיוחד לחטיבה 205 פעמיים ביממה, עקב צריכת הדלק הגבוהה של טנקי "שוט מטאור" . הדלק סופק הן לדרגים, כולל תדלוק באמצעים מאולתרים בשל מחסור במשאבות דלק במכליות. פעם ביממה הגיעה שדרת של מכליות דלק שנשלחה על ידי הפיקוד כדי לתגבר את האוגדה. להלן כמויות הדלק שסופקו על ידי גדוד ההספקה האוגדתי עד הפסקת האש ב-24 אוקטובר:

סולר- 458,000 ליטר, בנזין-650,000 ליטר,שמנים-44,000  ק"ג.

אחזקה

באוגדה פעל גש"ח 794, בפיקודו של סא"ל יעקב אידן (בוצ'ו), איש חימוש ותיק.

1). בשלב הראשון של הלחימה עמדו לרשות האוגדה  :

חטיבה 205                            כ- 70 טנקים

גדוד הסיור האוגדתי                  כ- 22 טנקים

גדוד 325                               כ-9 טנקים     

גדוד חת"ם 352                       כ-12 מרגמות כבדות

גדוד חת"ם 899                       כ-10 תותחים מתנייעים

2). ביום הראשון של הלחימה, הוא יום ב' 8 אוקטובר, לחמו תחילה בין 60 ל-70 טנקים ובסיום היום עמדו לרשות האוגדה כ-40 טנקים. בחטיבה 4, שצורפה לאוגדה, היו בתחילת הלחימה כ-20 טנקי "שוט קל" וכ-25 טנקי "שרמן", בחטיבה 9 היו בתחילה כ –20 "שרמן".

"מדי יום לחימה ירד סד"כ הטנקים בקרוב ל-40 אחוזים, אבל בבוקר למחרת הצטרפו בין 30 עד 35 טנקים. הטיפול והתיקון בטנקים בוצע על ידי הגש"ח [גדוד שירותי חימוש] בשיטה הבאה:

א). באזור אל-על, התמקמה פלוגה קדמית לטנקים מסוג "שוט קל".

ב). כק"מ וחצי צפונית לאל-על, על ציר "טיפה" התמקמה פלוגה קדמית לחטיבה ממוכנת אשר נתנה שירותים לטנקי "שרמן" של חטיבה 4, חטיבה 9 והאגד הארטילרי.

ג). הפלוגה הבסיסית התמקמה באזור צמח, ועסקה באיסוף וריכוז הרק"ם והרכב   שהצטרף  מהבקעה, בציר התנועה של יחידות האוגדה, דרך בקעת הירדן, תיקונו, ציוותו לאנשי השריון והעלאתו לרמת הגולן, ללחימה. מפקדת הגש"ח התמקמה בצמח. הפעלת הפלוגות הקדמיות הייתה על ידי קצין החימוש של האוגדה."

"ככלל, ובהתאם לתורת התחזוקה בשריון, הלילה,  נוצל לביצוע של פעילות תחזוקתית, של פינוי נפגעים וחללים שלא הצליחו לפנות במשך היום, למילוי הטנקים בדלק, תחמושת ואמצעים אחרים, של חילוץ כלי הלחימה, ביצוע תיקונים שיאפשרו החזרתם ללחימה למחרת היום".

היו לא מעט מקרים בהם התיקונים בוצעו בשיטה של "קניבליזציה" לאמור פירוק חלקים הדרושים לתיקון טנק מטנק אחר, שלא ניתן לתקנו בתנאי השטח.  פעילות אנשי החימוש הביאה לכך שמדי לילה אפשר היה להחזיר למעגל הלחימה כמות גדולה של טנקים.

אחת הבעיות הקשות שניצבה בפני אנשי החימוש וגם בפני אנשי הצוות, הייתה הכניסה לתוך טנקים פגועים, הן לצורך תיקון והן לצורך הפעלת טנקים שאנשי הצוות שלהם נפגעו, היה צריך להיכנס לתוך הטנק.  העניין היה כרוך בקושי  אישי לכל מי שניגש לטפל בטנקים אלה. הגוויות  היו מוטלות בטנקים מספר ימים וכבר החלו להירקב.

למרות זאת היה חשוב לטפל בכל טנק ולהחזיר אותו לכשירות ולמעגל הלחימה.

אנשי החוליות הטכניות עבדו, הוציאו את הגוויות, ניקו וקרצפו את הטנקים עד שטיהרו אותם מריח המוות  הנורא שעמד בהם ותיקנו את הפגיעות.

הבעיה המוראלית הייתה אף בקרב צוותי הטנקים שנאלצו להיכנס לטנקים המתוקנים, וטענו שזהו חילול זיכרון המתים וכרוך במזל רע. לאחר שיחה עם המג"ד, נרגעו האנשים והסכימו לאייש את הטנקים.

גדוד הרפואה

גדוד הרפואה של האוגדה היה מאורגן לפי התקן, וכלל פלוגה בסיסית ושתי פלוגות קדמיות. למרות זאת, לא היה נשק אישי לכל חייל בגדוד. הגדוד קיבל מחלקת אב"כ של חיל הנדסה שיצרה יחד עם מחלקת אב"כ הרפואית של הגר"פ, פלוגת אב"כ. הגדוד גם קיבל מפיקוד הצפון פלוגת תגבור רפואית . הוא החל בתנועה ביום א' 7 אוקטובר והתמקם באזור יבנאל.

בשעות הבוקר של ה- 8 אוקטובר, פלוגה קדמית של הגר"פ פרסה באזור אל-על, בעקבות חטיבה 205 ומחלקת פינוי נפגעים נעה בעקבות החטיבה, לאיסוף נפגעים. לאחר שנפגעה מאש הסורים, הועברה הפלוגה לאחור, לאזור רמת מגשימים. פלוגה שנייה של הגר"פ עלתה לצומת אפיק ועסקה בפינוי נפגעים. באותו יום נאספו 37 נפגעים. בעקבות הידיעות על נפגעים במקומות שונים, נערכו סריקות  בשטח, ככל שניתן היה להיכנס אליו ולהגיע לכלים הפגועים.

ב-9 אוקטובר, ספגה הפלוגה הקדמית שהתמקמה באזור רמת מגשימים, הפגזה ארטילרית  ונאלצה לדלג אחורה לאזור פיק. בשל הפגיעות מאש הסורים, הוחלפה הפלוגה בפלוגה הבסיסית של הגר"פ באזור אל-על. באותו יום הפלוגה קלטה 85 נפגעים, מהם 5 חללים. למחרת, 10 אוקטובר, פלוגה קדמית א' של הגר"פ , שהייתה ממוקמת ליד הגה"ס, ספגה הפגזה כבדה ומדויקת  שהביאה למספר נפגעים ניכר בין אנשי אגד התחזוקה, בגה"ס ובגר"פ כאחד. מחצית הפלוגה התפזרה בשטח או נפגעה והיה צורך לארגנה מחדש. אותו יום היה שיא בקליטת נפגעים על ידי הגר"פ: 226 נפגעים, מהם 29 חללים ו- 10 פגועים קשה.

בפיקוד הדרום.

ביומיים הראשונים, ימי הבלימה, פעלו בפיקוד הדרום שתי האוגדות הסדירות, אוגדה 252 ואוגדה 162. הפריסה הרפואית המוקדמת, הפעלת מערך החימוש האורגני של האוגדות, תוך הישענות על המערך הלוגיסטי המטכ"לי הפרוס במרחב מאז סיום מלחמת ששת הימים (ואשר תוגבר במסגרת ההכנות של כוננות "כחול לבן"). לא ראינו טעם לחזור על פרטי הפעילות הלוגיסטית של הימים הללו. בהמשך הלחימה, עם הצטרפות אגדי התחזוקה שלהן, האוגדות נלחמו כשהדרגים הלוגיסטיים פועלים בצמידות לכוחות. לא ניתן להתעלם מן הבעיה המרכזית של החזית, בתחום התנועה הלוגיסטית בעיקר לקראת הצליחה ואחריה, שהייתה קיומו של ציר אחד, ציר "עכביש" בו היו צריכים לעבור דרגי הלוגיסטיקה של שתי אוגדות.

 

מערכת הדיווח האפסנאי

 

אחת ה"מכות" מהן סבלה המערכת הלוגיסטית הייתה קריסת מערכת הדיווח. מן הרגעים הראשונים, היה לחץ של המפקדים בכל הדרגים לקבל עדכון על מצב הגיוס, ההצטיידות והתנועה של כוחות לער החזיתות השונות. כתוצאה מן הלחץ, מבלבול של חלק מן היחידות ובעצם משיטת הדיווח של המטה הכללי, בה המרכז הלוגיסטי מזכה את רישומי המלאי עם יציאת שיירת ההספקה מן השער, נוצר למעשה פער בין מה שנמסר למחלקת התחזוקה באג"א ובין המלאי שהיה קיים בפועל בשטח, בדרך מן המתקן המטכלי לעוצבות ובעוצבות עצמן. תחושת "קוצר אורך הנשימה הלוגיסטי" בעיקר בעניין התחמושת, השפיעה כנראה על תהליכי קבלת ההחלטות   המדיניות. מטכ"ל/אג"א החליט להתגבר על בעיית הדיווח על ידי שיגור קציני קישור אפסנאים לפקודים המרחביים ולמתקנים הקדמיים. כך התאפשר קשר בלתי אמצעי בין מטכ"ל/אג"א והנעשה בשטח. היה פער בין המציאות בשטח ובין הדעה או התחושות שרווחו במטה הכללי. למשל, ב-10 לחודש, כבר עמד סגן הרמטכ"ל על הבעיות המחמירות של התמשכות הקרבות. לפי שהוא הבין, הורגש מחסור בתחמושת טנקים 105 מ"מ, נותר מלאי של תחמושת "בטן" אחת לכל הטנקים שבמערך ועוד 40,000 פגזי מען חלול פגומים, לשימוש חירות בלבד. אלוף רחבעם זאבי דרש לאסוף תחמושת 105 מ"מ שפוזרה בשטחנו, כי נותר מלאי של עד שלושה וחצי ימי לחימה בלבד בקצה הנוכחי. אלחנן אורן, במחקרו על המלחמה, רואה לנכון לציין כי "הלחצים הקריטיים הללו העיבו על הישגיו של מערך התחזוקה על אף ההפתעה בפתיחת המלחמה, ההתגייסות המואצת וההתפרסות המאולתרת. מזון ומים, דלק, חלפים וציוד סופקו, תוך התגברות על הקשיים, אגב אלתורים ופריסת קציני קישור אפסנאיים (כתחליף לדיווח הלקוי מעוצבות השדה). מעבר למשימות "השגרתיות", אלתר מערך התחזוקה את הצטיידותם של כוחות ויחידות, שהוקמו במשך המלחמה, והתארגן להספקת דלק לצרכים האזרחיים בהתאם לצורכי הצבא.  באותו דיון ראשי אגפים, ראש אג"א, האלוף נחמיה קיין, אמר כי לפי דעתו הדיבורים על מחסור בתחמושת לתותחי הטנקים נובעים מהיעדר דיווחים מן היחידות ולא ממש בגלל מחסור. הוא טען כי לפי דעתו קיימת תחמושת מרובה בין המחסנים והיחידות הלוחמות,  כך שהמחסור מדומה בלבד. כן אמר כי המחסור קיים בפגזים לתותח 175 ממ'.

  שיטה זו באה לנסות ולהבהיר את התמונה הלוגיסטית במטכ"ל/אג"א. לעתים, הקשר הישיר אשפר לאג"א לתת הנחיות שנבעו מתמונת המצב שהעביר הנציג בשטח, כמו למשל שחרור מלאי מסוים של תחמושת בשלוחת מרכז הספקה סיני ברומי, לטובת הכוחות שפעלו בגזרה הצפונית של התעלה,  בגזרת קנטרה.

עלה נושא המחסור בתחמושת. דיברנו על קביעת תקנים לפי מתאר מלחמה. שאלת המחסור מתייחסת גם למצב בו יעמדו הכוחות בסיום המלחמה. על פי הנתונים שביבינו, המצב בסיום המלחמה היה שברשות הכוחות היה מלאי לפי התקן ברמת הגדוד והאוגדה. בבסיסי המטכ"ל, לא היה מלאי תחמושת כלל.

דוגמא נוספת: למפקד ההספקה הפיקוד בפיקוד הדרום לא היה דיווח שאפשר לו לשלוט על תכנון ההספקה. הדרישות שהועברו למטה הכללי התבססו על  המקדמים של "יום לחימה".  לא היה גם דוח כשירות יומי. לדברי קצין החימוש של אוגדה 252, "אלברט וקלמן שאבו אינפורמציה על הכשירות ממני".

 

על הרכבת האווירית: במלחמת יום הכיפורים, השתתפו בפועל בלחימה מדי יום כ-1,200 עד 1,400 טנקים של צה"ל. הוצאת התחמושת הייתה בלתי צפויה. נוסף לכך, כאמור, מערכת הדיווח כשלה, המטה הכללי איבד את השליטה האפסנאית ומחסני מרכז התחמושת הגיעו לסף נמוך ומסוכן. כל אלה גרמו לתחושה של מחסור חמור. הלחצים להפעלת רכבת אווירית בדחיפות היו גדולים, לא משום הצורך המידי כל כך, כמו הצורך להביא את צה"ל בסיום הלחימה מבחינת המלאי בתחמושת ופריטי ציוד לחימה עיקריים של תחילת המלחמה לפחות. מטוסים ראשונים ברכבת האווירית נחתו בישראל רק אחרי 14 באוקטובר 1973.  בדיון עוד בליל 19-20 באוקטובר, הרמטכ"ל מביע את דעתו כי הכמויות שהגיעו מספיקות בקושי לשעתיים לחימה.בחינת הכמויות שהגיעו לצה"ל עד הפסקת האש ב-24 אוקטובר מצביעים על כך שכמות התחמושת שהגיעה זהה לכמויות שהיו חסרות לצה"ל לפני המלחמה ולא נרכשו במועד "בגלל מגבלות תקציביות, ולא סופקו, משום כך, לפני המלחמה".

 

בטרם סיכום

 

בנוסף לפעולות המתחייבות כדי לקיים את כושרו של צה"ל במתן סיוע לוגיסטי לכל אורך המלחמה, עסק המערך הלוגיסטי במגוון רחב של פעילויות, כמו למשל לדאוג להצטיידותן של יחידות לוחמות שהוקמו תוך כדי הלחימה, להקים יחידות פינוי שלל, להקים יחידה לקליטת רכש מארצות הברית, בנמלי התעופה ובנמלי הים, לדאוג לסיפוק צרכי האוכלוסייה האזרחים של המדינה במזון, דלק ועוד, תוך כדי דאגה לספק את צרכי הצבא. הופעל גם מערך משק לשעת חירום-מל"ח לתיאום כל הפעילות הזו, לרבות גם יחידות של ריתוק משקי.

 

לסיכום

 

לאחר הימים הראשונים, פעל המערך הלוגיסטי בכל הרמות לסיפוק צרכי היחידות. לעתים היו קשיים בקידום הדרגים אל הכוחות, עקב הפעילות של הסורים, או עקב העדר ציר לוגיסטי בטוח. הפעילות הלוגיסטית התגברה על  חוסר האורגניות של היחידות , על התייצבות יחידות חדשות, על איגודי כוחות ועל מעבר כוחות מאוגדה לאוגדה, תוך ניצול המרחבים הקצרים, והתושייה של בעלי התפקידים.

אנשי החימוש פעלו במשך כל המלחמה ברציפות ותוך ביצוע עבודות ריתוך בלילות, מה שהיה סיכון בפני עצמו שכן עבודת ריתוך יוצרת אור חזק הנראה ממרחקים, והצליחו להעמיד מידי לילה את הטנקים שנפגעו. כך שלמעשה עמד מדי יום סד"כ הטנקים, על למעלה מחצית מן המצבה, בין 300 ל-400 טנקים מדי יום לחימה.

המערך הרפואי פעל לאורך כל ימי הלחימה, בעקבות הכוחות, טיפל ופינה נפגעים תחת אש, תוך סיכון אישי ונפגעים לא מעטים. הטיפול והפינוי היו לאורך צירי ההתקדמות של הכוחות, ללא הבדל אם הנפגע שייך לאותה עוצבה.

פתיחת המלחמה באה בהפתעה למערך הלוגיסטי, כמו שהפתיעה את המדינה כולה. סביר להניח שההחלטה לצייד את חטיבה 7 על טנקי החטיבה המהירה של פיקוד הצפון, למרות שהייתה נכונה מן ההיבט הכלכלי, לא הייתה מתקבלת אילו העריכו הגורמים המחליטים כי תפרוץ מלחמה כעבור שבועיים.

התייצבות של למעלה מ- 85 אחוזים של סד"כ הטנקים של צה"ל בשתי החזיתות העיקריות, חזית הצפון וחזית הדרום, בתוך 72 שעות מפקודת הגיוס, כאשר למעלה מ- 1,400  מהם נעים על שרשראות, לשתי החזיתות, עומדת בסתירה לטענה על רמת אחזקה לקויה במחסני החירום. הספרות הלועזית מציינת את מערך האחזקה של צה"ל, שהשכיל להחזיר מדי יום כלים שנפגעו, לפעילות ולשימוש מחדש. כך ניתן להסביר את מצבת הטנקים הכשירים שעמדה על מחצית הטנקים כשירים במשך כל ימי הלחימה.

הקמת התשתית הלוגיסטית בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום הכיפורים, קידום הימ"חים בשנה שלפני המלחמה, אפשרו קיצור זמן ההגעה של הכוחות לחזית ואפשרו קיצור סבבי הספקה לכוחות.

קביעת רמות המלאי שהתבססו על תחזיות והערכות של ימי לחימה הייתה כנראה נכונה לגבי תחמושת טנקים אך לא לגבי תחמושת ארטילרית. נושא זה ראוי לבחינה.

צה"ל סיים את הלחימה כאשר ברשותו 1,020 טנקים כשירים עם מלאי תחמושת של 150,000 פגזים (מהם הגיעו מחו"ל בין 18 עד 24 באוקטובר 57,000 פגזים).  כמות התחמושת לטנק בסיום המלחמה עמדה על 147 פגז לכלי. לגבי תחמושת ארטילרית, המלאי ביחידות התותחנים היה ב-24 באוקטובר 51,000 פגזים על 292 תותחים. (בתאריכים 18 ו-24 באוקטובר נתקבלו מחו"ל 40,000 פגזים 155 מ"מ).

צה"ל אסף שלל רב במלחמה זו: נתפסו קרוב ל- 1,500 טנקים, מהם 550 כשירים, ביניהם 200 טנקים ט.62, כ- 500 תותחים. הרמטכ"ל הורה כזכור עוד ב- 9 אוקטובר להקים יחידות לוחמות מצוידות בכלים שנתפסו שלל.

 

מבחן האמת של מערך תומך לחימה, כמו המערך הלוגיסטי, הוא מבחן התוצאה. במבחן זה, הודות להכנת התשתית הלוגיסטית ופריסת המערך בתקופה שבין מלחמת ששת הימים לראשית אוקטובר 1973, הודות לפעילותם, לתושייתם ולגבורתם של לוחמי הלוגיסטיקה, שכל מנת לגבות את הכוחות הלוחמים בכל הגזרות באומץ ולמרות תנאי הפתיחה הקשים, המערך עמד בכבוד. 

 

 

נספח א'

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הערות

 

 

 

. במלחמת יום הכיפורים נשלחתי על ידי סגן ראש אג"א לשמש כקצין קישור בפיקוד הדרום, משם עברתי לשמש כעוזר קצין אפסנאות באוגדה 143. מייד בסיום המלחמה נמניתי עם צוות לקחי המלחמה בפיקוד הצפון שמונה על ידי ראש מה"ד, האלוף מאיר זורע. כן הייתה לי הזכות להימנות עם הכותבים  של הספר "הסורים על הגדרות- פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים" בו עסקתי בפרק הלוגיסטי של הפיקוד במלחמה. מאמר בנושא פורסם בביטאון צה"ל , "מערכות" בשנה 1998.

 

. עדות האלוף נחמיה קיין בוועדה, פרק ימ"חים, ע' 119. הערה: דוח ועדת אגרנט ועדויות מסוימות הותרו לפרסום ומופיעות באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון    

 

Jomini, Précis de l'art de la guerre, p: 155; Paris, 1838

 

The New Encyclopedia  Britanica in 30 volumes, Macropedia, William Benton publisher, 1943-1973, volume II ,  page 78.

 

. העבודה הידועה לי הינה של רב סרן זוהר לבקוביץ, היסטוריון מטכ"ל/אג"א, מורשת אט"ל: כרך ד', במבחן המלחמות-המערך הלוגיסטי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים,  הוצאה פנימית של מטכ"ל/אט"ל-משאבי אנוש/חינוך, ספטמבר 2005, להלן "מורשת אט"ל".

 

. מתוך הגדרת מהי לוגיסטיקה, אתר אט"ל

 

. שם

 

. סא"ל (מיל') אברהם זוהר, הפיקוד העליון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, חלק א', מאמר המופיע באתר המכון לחקר מלחמות ישראל. . ראה גם פקודת הרמטכ"ל, 18 אוקטובר 1967, מגמות לתכנית העבודה של צה"ל לשנת 1968, גנזך המדינה - יצחק רבין :מבחר תעודות מפרקי חייו, מסמך 195.

 

.האלוף עמוס חורב סיים את תפקידו באוגוסט 1972.

 

. לבקוביץ זוהר, מורשת אט"ל, כרך ד', ע' 15.

 

. שיחה עם האלוף עמוס חורב. מעניין שגם האלוף נחמיה קיין העיד בוועדת אגרנט שבקביעת סדרי העדיפויות העדיפו להשקיע במעוזים (ועדת אגרנט, פרק ימ"חים).

 

. אלחנן אורן, סא"ל (מיל'), תולדות מלחמת יום הכיפורים, אמ"ץ-תוה"ד-המחלקה להיסטוריה, כסלו תשס"ה, דצמבר 2004, ע' 134

 

. אלחנן אורן , שם,, ע' 9.

 

.זוהר לבקוביץ, המערך הלוגיסטי העיקרי בצה"ל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, מטכ"ל/אג"א, הוצאה לאור של המטה הכללי, התכניות הלוגיסטיות המטכליות, כמשרד הביטחון, 1995, ע' 238 – 239.

 

.בשנה 1972, הוקמו חבורות התחזוקה הפיקודיות. המחבר ביצע את אימון הקמתן של שתי החבורות שהוקמו בפיקוד הדרום, כולל תרגיל מסכם במרחבי סיני.

 

. זוהר לבקוביץ, המערך הלוגיסטי, שם, ע' 15

 

. בין היתר, ידועה בעיית מקלעי המפקד בטנקים של חטיבה 600, אשר הושארו בימ"ח, כי לא הספיקו לבצע את הדיגום בטנקים, ראה אלחנן אורן, ע' 94.

 

. דברי מפקד האוגדה, האלוף דן לנר בכנס תחזוקה פיקוד הצפון, 24 ינואר 1974, ע' 2.

 

. ראה רשימות סד"כ אוגדה 210 בין התאריכים 7- 13 אוקטובר 1973, ארכיון צה"ל, תיק 99/157/1986.

 

. על תקציבי ההצטיידות בשנים 1970-1973 ראה בהמשך.

 

. זוהר לבקוביץ, המערך הלוגיסטי במבחן המלחמות, 1970-1974, הוצאת מטכ"ל/אג"א, משהב"ט/ההוצאה לאור, תל אביב, 2005, ע' 13.

 

. כמו, למשל, פקודת העברות ציוד לחימה מבוקר –צל"מ, על יד מטכ"ל/אג"מ, ופקודת אפסנאות של אגף הלוגיסטיקה המתייחסות להעברת ציוד בזמן חירום. נדון בנושא בהמשך, בפסקה הדנה בגיוס והצטיידות. ראה עדות ראש אג"מ/תואר בפני ועדת אגרנט. ראש אג"מ וסגן הרמטכ"ל, האלוף טל, טוען בוועדת אגרנט ש"אג"מ/תואר מוציא רק בקשר לצל"מ  וגם זאת לאחר עבודת מטה עם אג"א ולפי המלצותיו. בפקודת העבודה השנתית מתפרסם בדיוק מי משלים ליחידות ציוד.....אני יודע שיש נוהל אבל זה עניין של אג"א. אג"ם עוסק רק בהקצאת צל"מ (ועדת אגרנט, פרק ימחים ע' 90)

 

. מתוך עדות האלוף נחמיה קיין, ראש אג"א, 18 ינואר 1974, ישיבת בוקר, עמוד מסומן 8451

 

. זוהר לבקוביץ, מורשת, שם, ע' 22

 

. אלחנו אורן, שם, ע' 9

 

. פרק ימ"חים, שם, ע' 69.

 

. גרשון ארנטל, לימים תת אלוף וסגן ראש אג"א.

 

. סא"ל (מיל') ז"ל דר' אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, אמ"ץ-תוה"ד-המחלקה להיסטוריה, כסלו התשס"-דצמבר 2004,  ע'19-20

 

. מורשת: ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים "כעבור ארבעים שנה": דברים שנישאו בעצרת חיל הרפואה שהוקדשה למורשת החיל 2013 במלחמת יום הכיפורים, רמת הגולן, השבעה בנובמבר ערן דולב  המכללה האקדמית תל חי פרופסור ערן דולב הוא תא"ל בדימוס; במלחמת יום הכיפורים כיהן כמפקד רפואה בפיקוד הדרום

 

. עדות האלוף טל בוועדת אגרנט, פרק הימחים , עמוד 78.

 

. עדות האלוף טל בוועדת אגרנט, מסמך 8519

 

.    עדות האלוף נחמיה קיין בוועדת אגרנט, מסמך 8521                      

 

. עדות ראש אג"א, האלוף נחמיה קי[33] . תולדות מלחמת יום הכיפורים, שם, ע' 60.

ין בפני ועדת אגרנט, הימחים, 18/8/1974, עמוד 22.

 

. מלחמת יום הכיפורים בפיקוד הצפון, קטעים ממחקרי מחלקת היסטוריה, שם, ע' 15א.

 

. אלחנן אורן, שם, ע' 59.

 

. תולדות מלחמת יום הכיפורים, שם, ע' 60.

 

. מתוך עדויות שנאספו בפיקוד הצפון, נובמבר 1973, כולל עדותו של רב סרן ירמי יורגנסון, קצין האפסנאות של חטיבה 188 במלחמה.רישומים אישיים של המחבר.

 

. לימים, יקראו  בפיקוד הצפון  לצומת ראש פינה "צומת בורובסקי" על שמו של מפקד החת"פ [חבורת התחזוקה הפיקודית] אשר בימי המלחמה התמקם בצומת, על מנת לשלוט על התנועה  לרמת הגולן.

 

. שאול סולומון קיבל את הפיקוד על היחש"ם ועם פרוץ המלחמה, העביר את הפיקוד לסא"ל גדי בתר, וקיבל את הפיקוד על גש"ח אוגדה 210.

 

.עדות רב סרן עמיחי גלגון, בכנס לקחי חיל הספקה, פברואר 1974.

 

. אורי אור, אלה האחים שלי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, (ישראל, 2003), ע' 61.

 

. שם.

 

 זוהר לבקוביץ, היבטים לוגיסטיים, שם.

 

. עדות אל"מ יוסי פלד בוועדת אגרנט, הימ"חים ומצבם, שם.

 

 עדות רס"ן שמואל, סגן קצין התחזוקה של אוגדה 146 למחבר.

 

. עדות מפקד מרכז דלק, סא"ל מקס בן-חיים בכנס לקחי חיל הספקה, ינואר 1974.

 

. בימי הלחימה הראשונים, הייתי קצין קישור במטכם סגן ראש אג"א בפיקוד הדרום, ויש ברשותי רשימת הפריטים שהושארו במחסני אוגדה 143, ואשר הועברו לאוגדה בשלב מאוחר יותר.

 

מתוך רישומים אישיים שלי, כחבר בצוות לקחי מלחמה ראשוניים בפיקוד הצפון, נובמבר 1973.

 

. "בטן" תחמושת היא כמות התחמושת שבה מצויד טנק. הכמות שונה, לפי סוגי הטנקים.

 

. דברי קצין התחזוקה של אוגדה 210, בכנס תחזוקה פיקוד הצפון, שם. הייתה זו פלוגת ההספקה של חטיבה 274, שהתגייסה והצטיידה באזור אשקלון ונועדה להיות פלוגת הספקה של חטיבת טנקים דרומית, חטיבה 274. אנשי הפלוגה הגיעו עם ציוד אישי בלבד, ללא אמצעים ייעודיים.

 

.דברי האלוף דן לנר, מפקד אוגדה 210, בכנס פיקודי בפיקוד הצפון בפברואר 1974, זהר לבקוביץ, שם.

 

.  כנס לקחי חיל הספקה, ינואר 1974.

 

. עדות סגן אלוף שמואלי, מהס"פ צפון, כנס לקחים חיל הספקה, מפקדת קצין הספקה ראשי, 3 ינואר 1974.

 

. עדות אל"מ רן שריג, מח"ט 179 בוועדת אגרנט.

 

. עדות רן שריג בפני ועדת אגרנט, שם.

 

. קטעי מחקרי מחלקת היסטוריה, שם, ע' 16.ראה גם אלחנן אורן, שם, ע' 59.

 

. עדות תת אלוף (מיל') אברהם בר-עם, מפקד חטיבה 164 במלחמה, נובמבר 2014, תל אביב. ראה גם סא"ל  (מיל') דר, אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, אמ"ץ-תוה"ד-מחלקת היסטוריה, דצמבר 2004, ע' 59.

 

. עדות סא"ל רמי דותן, קצין אפסנאות אוגדה 36, ועדת אגרנט, שם, ע' 81.

 

. עדות תא"ל אורי בר און, רמ"ט פיקוד הצפון, ועדת אגרנט, שם, ע' 82.

 

. כאמור הדרישה להוספת מובילים לכדי ניוד אוגדה נדחתה על ידי הרמטכ"ל, מחוסר תקציב.

 

 זוהר לבקוביץ, שם.

 

[62] . כאמור הדרישה להוספת מובילים לכדי ניוד אוגדה נדחתה על ידי הרמטכ"ל, מחוסר תקציב.

[62]  זוהר לבקוביץ, שם.

[62].עדות אישית של המחבר, ששהה בפיקוד הדרום כקצין קישור של סגן ראש אג"א במפקדת הפיקוד.

 

. ראש אג"א, האלוף נחמיה קיין לוועדת אגרנט-פרק ימ"חים ע' 74. יש לציין כי קצין החימוש של אוגדה 146 מסר לוועדה נתונים אחרים כך שקיימות אי-התאמות בין הנתונים שנמסרו על ידי גורמים שונים. דברי קצין החימוש אוגדה 146 בוועדה, ראה שם, ע' 73.

 

 דברי מפקד גייסות השריון בועדת אגרנט, דוח הוועדה, פרק ימ"חים, ע' 74.

 

. הנתונים לפי עדות קצין הלוגיסטיקה של פיקוד הצפון בוועדת אגרנט, דוח ועדת אגרנט, "הימ"חים ומצבם לפני מלחמת יום הכיפורים.

 

. דוח אפסנאות פיקוד הדרום, מה"ד/היסטוריה, ע' 6.

 

.עדות ראש אג"א האלוף נחמיה קיין בוועדת אגרנט, ע' 48.

 

. דברי קצין התחזוקה של חטיבה 188, רסן ירמיהו יוספזון, בסיכום לקחים עם צוות לקחי מלחמה, בפני המחבר, נובמבר 1973

 

      . רס"נ ירמיהו יוספזון נשאר בחטיבה 7, כממלא מקום קצין האפסנאות עד אחרי הפסקת האש, עד לתחילת התארגנותה של חטיבה 188 מחדש, עם חזרתה למחנות הקבע. (שיחה עם ירמיהו יוספזון, מתאריך 25 יוני 2007)

 

. כנס תחזוקה פיקוד הצפון, ע' 4. רשימות זוהר לבקוביץ.

 

. דוח ועדת אגרנט, כרך ג' ‘II, ע' 158.

 

. סא"ל רמי דותן, איש תחזוקה ותיק במערך השריון, לימים קצין תחזוקה פיקוד הצפון וקצין תחזוקה ראשי.

 

. דברי קצין התחזוקה של אוגדה 36, נובמבר 1973, צוות לקחי מלחמת יום הכיפורים בצפון, רישומים אישיים של המחבר

 

. מתוך רישום סיכום אוגדה 36 במסגרת צוות לקחים שהוצב בפיקוד הצפון, רישומים אישיים של המחבר שפגישות עם מטה אוגדה 36, נובמבר 1973.

 

.  קצין תחזוקה אוגדה 36, כנס תחזוקה פיקוד הצפון, שם.

 

. קצין תחזוקה אוגדה 36, שם.

 

. קהלני, עז 77 , הוצאת שוקן/ירושלים ותל אביב, תשלו, עע' 138, 139.

 

. עדות סא"ל אלכס, קצין התחזוקה של אוגדת לנר בפני ועדת אגרנט, שם, ע' 85.

 

 . עדות סא"ל שאול סולומון, מג"ד 793, נובמבר 1973. ברשות המחבר.   

 

. סא"ל גדי בתר, נקרא לפיקוד הצפון לקבל את הפיקוד על היחש"ם.  כעבור כשנתיים, היה למפקד חימוש פיקוד הצפון (עדות אל"ם שמעון כהן, לשעבר מחש"פ צפון, 28 יוני 2007).

 

. דברי סא"ל שאול סולומון, מפקד הגש", נובמבר 1973.

 

. עדות מפקד הפלה"ס של אוגדה 210, נובמבר 1973, נמצאת ביב המחבר.

 

. שם.

 

. דברי אל"מ גרשון פלד, ראש מטה אוגדה 210, מתוך סיכום דבריו במסגרת צוות לקחים, שם, נובמבר 1973. רישומים אישיים של המחבר.

 

. עדות אל"ם חיים טיטלבוים, מפקד אגד התחזוקה של אוגדה 210, נובמבר 1973, נמצאת ביב המחבר.

 

. תחקיר אלוף דן לנר ב-30/1/1975, רישומי רס"ן (ד') זוהר לבקוביץ ז"ל.

 

. אל"מ גרשון פלד, שם. כנראה שעקב המורכבות של נושא התחמושת הארטילרית, השיטה אומצה על ידי מספר אוגדות, גם בחזית הדרום.

 

. סיכום תחזוקה פיקוד הצפון, 24/1/1974.

 

. ראיון עם האלוף חגי שלום, על ידי רס"ן זוהר לבקוביץ, אוגוסט 2003.

 

. דברי קצין אפסנאות פיקוד הצפון, כנס תחזוקה פיקודי, 20 נובמבר 1973, שם.

 

. מפקדת אוגדה 146/אפסנאות- סיכומי אירועי מלחמת יום הכיפורים- לקחים (אפ-04 מ-25 נובמבר 1973, ארכיון צה"ל 127/157/1986 מרישומי  זוהר לבקוביץ.           

 

. עדות אל"מ יעקב הדר, ועדת אגרנט, ג' III, ע' 474-475.

 

. ראיונות של אביעזר גולן, ברישומי זוהר לבקוביץ, שם.

 

. כנס תחזוקה פיקוד הצפון, שם.

 

. דברי מפקד אגד התחזוקה של אוגדה 146, אל"מ מנחם זהבי, כנס תחזוקה פיקוד הצפון, שם.

 

. אלחנן אורן, שם, ע' 152.

 

. שם, ע' 152

 

. חנוך ברטוב, דדו, כרך ב',  ע' 164.

 

. עדות אישית של המחבר ששימש בימי המלחמה הראשונים כקצין קישור מעטם סגן ראש אג"א בפיקוד הדרום.

 

. עדות מהס"פ דרום בוועדת אגרנט, ע' 27.

 

. קצין חימוש אוגדה 252, בפני האלוף משה גורן, שם, ע' 27.

 

. זוהר לבקוביץ, מורשת אט"ל, כרך ד', ע' 22.

 

. זוהר לבקוביץ, שם, ע' 144.

 

. חנוך בר טוב, דדו 48 שעות ועוד 20 יום, חלק ב', הוצאת מעריב, תל אביב, 1978,  ע' 285

 

. אל"ם אורי רבינוביץ, עבודת מחקר-המערךך הלוגיסטי במלחמה, המכללה לביטחון לאומי מחזור ז' (79-1978).

 

. מתוך סט המפות של הספר "תולדות מלחמת יום הכיפורים, הוצאה פנימית מטעם אג"מ/תוה"ד

 

. המפות עובדו תוך עיון בדוח סיכום פעילותו של האלוף (מיל') עמוס חורב כראש אג"א. אני מודה לו על שאפשר לי לעיין בדוח.

​